כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    הגמד - ביקורת ספר

    ביקורת על הגמד, פר לאגרקוויסט

    הגמד - ביקורת ספר

    1

    ספרים  הגמד, ביקורת, ספר, גמד

    0 תגובות   יום שישי , 2/9/16, 17:25

     

    בעוד מספר חודשים יחלו כותרות העיתונים העוסקים בעולם הקולנוע לעסוק בשאלה "האם פיטר דנקלידג', הגמד המפורסם מ'משחקי הכס', יעשה עבודה טובה בתור הגמד המרושע, דמותו הבדיונית של הסופר השוודי פר לאגרקוויסט?". לא קל לנחש שהסרט ייהפך להיות רב מכר בדיוק כמו הספר עליו הוא מבוסס, הרי אין שום סיבה ברורה מדוע אנשים לא יוכלו להתאהב בכזו דמות נבזית, כזו שחיה בשביל לשנוא, שנושמת בשביל ליצור רוע, שיוצרת אינטריגות בין אנשים רק כדי לראות איך הם נמרחים על הרצפה בזמן שהיא עצמה בוהה בהם ומחככת ידיה בהנאה.

     

    הספר הגמד אשר יצא לאור ב-1944, תקופת הזוהר של הנאצים שנואי נפשו של המחבר, הצליח לזכות כעשור מאוחר יותר בפרס נובל לספרות על הכתיבה המיוחדת, על החיבורים בין הדמויות, על העושר האמנותי ובעיקר על נקודת המבט הייצרית, הייחודית, המפעמת שהצליחה ליצור יצירת מופת ולעדן אותה בשלל גוונים של רוע. אין להתפלא שהספר זכה להוקרה כבר באותם הימים בהם התגלו מפלצות התאווה של הזוועה הנאצית, אנשים שגילו בעיתונים את מה שבני האדם עשו לשכמותם לא ממש נרתעו מלקרוא על מעשייה בדיונית שעוסקת בגמד מרושע ומניפולטור שמנסה בסך הכול שלא יהיה לו משעמם בחיים. בין שלל ביצורי הרוע של אותו הגמד ניתן לקרוא איך הוא הורג חתול של ילדה קטנה, איך הוא מסכסך בין בני זוג, איך הוא מטיח אימה במלכה ובעוד עשרות אנשים שצופים בו ואיך, בשיא הקתרזיס העלילתי, גם מרעיל עשרות אנשים למוות רק בגלל שלא מתאים לו שיהיה הסכם שלום עם הממלכה השכנה. אין דרך אחרת להגדיר את אותו הגמד מאשר נציג הרשע על פני אדמות, וזו אולי ההגדרה הנכונה של התמה של הרומן הזה – ייצוג הרשע דרך דמות יחידה ומעוותת בעולם סדיר ונורמטיבי.

     

    לא מספיק לקרוא את הספר הזה פעם אחת ואם מזדמן לכם רצוי לקרוא את העלילה אפילו יותר מפעמיים, היא מפעימה, הקורא הממוצע מגלה בה טפחים על גבי טפחים ואלגוריות ומטאפורות ופיסות שנינה שלא קל לשים לב אליהם בפעם הראשונה. וניתן לעשות זאת עם נושאים רבים בעלילה, אם מדובר בשנאה, ברשע, בתככנות, בתום, באהבה, ביצרים ובמלחמה. הנושאים הללו לא רק מתקשרים אחד עם השני, חלקם גם מקבילים להלך הרוח או לספרים אחרים שנכתבו או שהיו קיימים באותה תקופה (תקופת הרנסנס באיטליה).

     

    אם ניקח, למשל, את ייצוג האהבה ברומן, על פניו נראה כאילו הגמד משדר שנאה כלפי כל מה שמשדר ולו פיסת אהבה, הוא האנטיתזה שלה, הוא הפן המגעיל שמייצג דחייה לעומת האהבה שמשדרת יופי. וגם האהבה עצמה מיוצגת ברומן בצורה מעוותת מכמה בחינות, יש את סיפור האהבה-דחייה הענק של הילדה הקטנה אנג'ליקה (בתם של הנסיך והנסיכה) והגמד עצמו, שמלכתחילה היא מגעילה אותו. אנג'ליקה חושבת שבגלל שגודלו הפיזי קטן אז הוא ילד כמוה, והיא משדרת אליו אהבה ותום לב ורוצה שהוא ישחק איתה והוא רק רואה בכך גועל – "אני קומץ את אגרופי בחמת-זעם, אבל אז היא פשוט לוקחת את האגרוף במקום את היד ומובילה אותי סביב סביב תוך קישקוש בלתי פוסק. אל הבובות שלה, שצריך להאכיל ולהלביש, אל גורי הכלבים שזוחלים עיוורים-למחצה בסלם שמחוץ למלונת הכלבים, אל גן הוורדים שם אנחנו צריכים לשחק עם גור החתולים. היא מגלה עניין מייגע בכל מיני בעלי חיים, לא בחיות בוגרות, אלא בגורים שלהן, בכל דבר קטן. והיא יכולה לעמוד ולשחק עם גור החתולים שלה עד אין סוף, והיא חושבת שאני צריך להשתתף בזה. היא מאמינה שגם אני ילד המלא שמחת ילדים על כל דבר שאפשר. אני! אני לא מתמלא שמחה משום דבר" (עמוד 20).

     

    סיפור האהבה-דחייה של הגמד והקטנה ממשיך לאורך כל העלילה; היא גדלה והוא נשאר בגודלו שלו, היא מגדלת חתול בצד מיטתה והוא כורת לחתול את הראש בזמן שהיא ישנה, היא מתחילה לשים איפור על השפתיים והוא קומץ שפתיים וחושב שהיא זונה, היא מתאהבת והוא הולך להלשין לאביה הנסיך על הרומן הדחוי שלה ושל בן האויב וגורם לכך שיכרתו לאהוב שלה את הראש אל מול עיניו. בסוף הרומן גם אנג'ליקה וגם אהובה ג'ובאני מתים, וזאת לאחר שבמהלך העלילה נדמה כאילו הסיפור שלהם יהיה עם סוף טוב, שהאהבה שלהם תנצח את הרוע שמקיף את כל מי שמסביבם ושהאנלוגיה הכללית של הסיפור שלהם לסיפור של רומיאו ויוליה לא יסתיים באותה הטרגדיה (שני ילדים של שני אויבים שמתאהבים בזמן שסביבתם לא יכולה לאשר להם לקיים את אהבתם) בה שניהם ימותו, אפילו בזמן הטבח הנורא במשתה בו אביו של ג'ובאני נפטר במוות אכזרי, ג'ובאני לא שותה מכוס התרעלה שמוגשת לו בהמלצתה של אנג'ליקה. אבל כמו כל סיפור אהבה טראגי גם בסוף הרומן שניהם ימותו, בדיוק כמו שהגמד המרושע רצה שיקרה מלכתחילה.

     

    הגמד לא יכול לאהוב שום דבר, הוא יכול להעריך דברים כמו רוח לחימה ומלחמה וטבח ואי יחס לאנשים סובלים, אבל לאהוב הוא לא יכול לאהוב בגלל שהוא לא מאמין במושג הזה, הוא באמת חושב שאהבה זהו מושג בזוי, בדיוק כמו ששלום מבחינתו הוא מושג בזוי, והוא לא טורח להסתיר זאת בדיכאון שהוא משדר בזמן שהמלחמה תמה ושלום הגיע לממלכה – "כבר כמעט ארבעה שבועות שיש שלום. מצב רוח קודר נח על הארמון, על העיר, על כל הארץ. ממש מפליא איך דיכאון וחוסר שביעות רצון מתפשטים כשמתארך מצב של שלום, כבר אפשר להבחין איך זה עומד להיות, איך האווירה מתחילה להתעבות ומתחילה לקבל את התפלות המחניקה והקופאת על שמריה המלאה את נפשות כולם בשיממון" (עמ' 114) – אין דרך להבין בצורה מלאה מדוע הגמד נוהג כמו שהוא נוהג, אולי הכול קשור לכך שגזע הגמדים כולו, לפחות על פי הגמד, הוא לא גזע שיוצר לעצמו ילדים משלו. כל הגמדים בעולם נוצרים להורים שונים שמקבלים את פניהם בזמן שהם נולדים בדחייה, אין פלא שהוא מרגיש בודד בעולם, אין פלא שהוא מרגיש דחייה גם מגמדים שהם כמוהו. הגמדים הם לא יצורים מהאגדות, הם בני אדם קטנים אמיתיים שבמקרה נולדו להורים רגילים שלא רצו אותם וככה הם גדלו להיות ממורמרים ועצובים ושונאי אדם. הגמד הוא בעיקר יצור ציני שבז לבני אדם, בז לרגשות ובז לכל פיסת רגש שלא מונעת מרשע. אין להתפלא שהדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו בזמן שהוא ראה את שיא העלילה (הטבח בארוחת השלום) מתרחש לנגד עיניו היה "אהבת אנוש. שלום נצחי. כמה שהיצורים האלה אוהבים לדבר על עצמם ועל העולם שלהם במלים גדולות ויפות" (עמוד 150), משפט זה נרשם בזמן שהגמד נזכר במאורעות שהוא גרם להם, למוות של עשרות אנשים שמתו מרעל שהוא רקח וששתו ממנו דקות ספורות בלבד אחרי שהייתה מיני הצגה בטקס השלום שדיברה על מושג האהבה וכמה טוב שהוא קיים בעולם. אצל הגמד הסמליות חוגגת, והחגיגה הסמלית מסתיימת בטבח, בדיוק כמו שהגמד אוהב.

     

    יחסי האהבה-דחייה הם רק קמצוץ מייצוג האהבה של הגמד עם חלק מהדמויות בעלילה ושל הדמויות בינן לבין עצמן. האהבה בעולם שמבוסס על נקודת מבט של יצור דחוי וחסר אהבה כמו הגמד מקבלת ייצוג מרושע, דחוי, כאוב ובולט. גם בגלל שאנו נצמדים אך ורק לאיך שהגמד תופס את הדברים ואין לנו באמת מושג מהי האמת ומה הדמות הראשית משדרת לנו כאילו זו האמת אך המציאות עלולה להיות שונה מכך לחלוטין, וזה מראה על הכתיבה המוצלחת של פר לגרקוויסט שהצליח להסתיר ולהסוות את המציאות האמיתית על ידי אותה הסוואה שבאה לידי ביטוי במוחו של הגמד – הקוראים לא באמת יודעים מהי המציאות ומהו השקר שמשתקף מעיניו של הגמד.

     

    לגמד יש גם מערכת יחסים מעוותת עם אימא של אנג'ליקה, הנסיכה תיאודורה, בתחילת העלילה הוא מעביר מכתבי אהבה וזימה בשבילה לשלל הגברים איתם היא בוגדת בנסיך, הוא גם רואה אותה מתפללת אל הצלוב ושופט אותה על הצביעות שהיא מפגינה והצביעות שכל המאמינים השונים מפגינים כשהם חושבים שבכך שהם מבקשים את הסליחה ממי שהם מאמינים בו אז כל החטאים שלהם הופכים להיות חוטאים. לגמד ולתיאודורה יש מערכת יחסים יותר מעוותת מזו שיש לו עם הילדה הקטנה, הוא ממש בז לה והיא מעריכה אותו יותר ויותר, הוא שונא את המאהבים שלה כולם והיא נשכבת למולו עירומה כולה ומדגמנת לו תכשיטים ושואלת אותו איך היא נראית למרות שהוא שונא זאת וזועם עליה בגלל כך. הוא גם עוזר לה להתפתח במהלך העלילה וממש להפוך להיות אישה מאמינה וסגפנית, דבר שבסופו של דבר הורג אותה, בעיקר על ידי מכות השוט שהוא בעצמו מנחית על גופה לבקשתה תוך כדי נאום תוכחה סגפני על הפריצות שהיא משדרת –

    "תעניש אותי, תעניש אותי, אתה, שוט האלוהים! ייבבה אליי. והיא גיששה ומצאה את השוט שם על הרצפה, לקחה אותו והושיטה אותו אליי וכרעה ככלב לפניי. אני אחזתי בו בתערובת של שאט-נפש וחימה ונתתי לו לשרוק על גבי גופה השנוא כשאני שונא את עצמי צורח: זה הצלוב! זה שתלוי שם על הקיר הוא שמלקה אותך, זה שנישקת כל כך הרבה פעמים בשפתייך היוקדות, המזויפות, זה שטענת שאת אוהבת אותו! את יודעת מה זאת אהבה בכלל?! את יודעת מה הוא דורש ממך?! אני סבלתי בשבילך, אבל לך לעולם לא היה אכפת! עכשיו תרגישי בעצמך מה זה לסבול!" (עמוד 200).

     

    הנסיכה מתה עם חיוך על הפרצוף, היא רצתה למות כבר, היא הייתה עייפה מהחיים והשתוקקה למוות, וכמו הרבה מקרים במהלך העלילה במקרה הגמד היה במקום הנכון בזמן הנכון ונתן לה את מה שהיא רצתה, למות בעודה נענשת על ידי בן האלוהים. ייצוג הדת לא היה קיים רק עם האם אלא גם בהרבה מקרים אחרים, למשל עם ברנרדו (שמרפרר לדמותו האמיתית של ליאונרדו דה וינצ'י) שהנסיך שולח את הגמד אליו בכל מיני אמתלות של שליחויות, וברנרדו מצייר את הסעודה האחרונה של ישו, סיפור שלא נזכר רק פעם אחת במהלך הרומן, אלא אף מוצג בצורת הצגה בה הגמד הוא ישו בעצמו והוא מעוות את אותה הסעודה האחרונה ופונה לכלל הקהל הצופה ואומר להם שהוא ייתן להם לשתות רעל, דבר שבעתיד העלילתי אכן מתרחש.

     

    הפעם הראשונה בה קראתי את הספר הייתי בטוח שאני לא רואה כמו שצריך, כאילו האותיות מהתלות בי ועושות בי כרצונן. אני זוכר שעצרתי מספר פעמים את הקריאה וחזרתי כמה עמודים אחורה וניסיתי שוב להבין אם מה שקראתי אכן ארע במציאות הסיפורית, זה הדבר העיקרי שגרם לי להתאהב בסיפור המעוות הזה, היכולת של הסופר להכניס אותי בתור קורא ממש לתוך תלאות נפשה של דמות, מעוותת שתהיה, ולגרום לי לראות איך ניתן ליצור עלילה שלמה שמובאת מנקודת מבט ייחודית של רוע טהור שלא רק שהוא מודע לרוע שלו אלא גם לא מבין איך יכולים להיות דברים אחרים בעולם. דמותו של הגמד היא דמות ייחודית ומרתקת, שקשה להזדהות איתה וקשה עוד יותר להבין אותה, אבל אין הדבר אומר שהיא כלל לא מרתקת או שהיא כלל לא מעניינת. העלילה שיצר הסופר פר לגרקוויסט היא מרתקת, ועצם העובדה שספר שנכתב בשנות ה-40 של המאה הקודמת מצליח לרתק קורא בשנות ה-2000 כבר מצליחה להצביע על כך שהספר הזה הוא מופתי, ולא רק בגלל העלילה המעוותת והמעוותת שלו, אלא בעיקר בגלל התחכום שנטווה בין שלל חלקי העלילה שלא רק שנטווה על ידי נקודת מבט של דמות אחת בלבד אלא גם נטווה בין דמויות שונות שלאו דווקא קשורות האחת לשנייה. הרומן 'הגמד' הוא יצירת מופת בזכות ולא בחסד, לא רק בגלל שהוא יצא לאור שנים ספורות בלבד אחרי תום מלחמת העולם השנייה, הרומן 'הגמד' הוא יצירת מופת בגלל שהוא מצליח להצביע גם כשבעים שנה אחרי כתיבתו על הצביעות שמייצגת הדת, שמייצגת המלחמה, שמייצג טוב לב ושמייצגת אריסטוקרטיות. אולי הדבר העיקרי שלאגרקוויסט ניסה ליצור בעודו טווה חיים לתוך דמותו של הגמד היה להראות שבתוך כל אחד מאיתנו יכול להיות איזה שהוא גמד מרושע שיכול לרצות להרע לאחרים, כזה שלא מבין נושאים שנראים טריוויאליים לאנשים נורמטיביים, אולי בכל אחד מאיתנו, גזע האנוש, יכול להיות גמד מרושע שהיה שמח אם העולם היה נראה קצת פחות צבוע והרבה יותר מהותי.

     

    הגמד לא רק שונא צביעות וכל מה שמייצג צביעות, הוא באמת בטוח שהוא היחיד שאמיתי בעולם, אפילו גמדים כמוהו בעולם הם לא אמיתיים כמוהו. הוא מתפלא איך אין יותר אנשים כמוהו או כמו הנסיך שהוא מעריץ, הוא מתפלא איך אנשים יכולים להאמין במשהו לא קיים, איך אנשים לא אוהבים מלחמות, ולא מבינים למה רוע זה לא דבר יותר טוב מצדק. אין צורך לקרוא את הספר הזה יותר מפעם אחת בחיים כמו שלא יהיה צורך לראות את הסרט שיבוא על כולנו בברכה מתישהו בשנים הקרובות מאחר והרוע מיוצג בפעם הראשונה בדיוק כמו שהוא יהיה מיוצג בצפייה שנייה או בקריאה שלישית, הרוע קיים, השאלה היא איך החיבורים בין שלל נושאי הרוע אכן ישתקפו ואכן יתקיימו בקריאות או בצפיות הנוספות. בקריאה ראשונה מגלים את העלילה המדהימה שהקורא לא יהיה מסוגל להבין איך יכול להיות שישנה דמות עם ראש כה מעוות שחושבת ובאמת מאמינה במה שהיא חושבת בלב שלם ובאמונה שלמה, בקריאה שנייה ניתן לגלות סממנים נוספים שאותו ראש מעוות מתכתב איתם, כמו תמות ואלגוריות ורפרורים לנושאים הלקוחים מן ההיסטוריה של כולנו. אין לדעת, אולי בקריאה השלישית יהיה ניתן לגלות דברים נוספים, כגון מה המניעים של אותה הדמות המעוותת (ואפשר להודות שקשה להבין דמות שכורתת ראש של גור חתולים של ילדה קטנה בזמן שהיא ישנה) והאם לרשע יכול להיות באמת ייצוג אחד ויחיד. 

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין