"כבוד הרב אמר, ברגע שתחפור בעצמך, תגלה את הנקודה הפנימית שבנפש שלך, תגלה שמשם תבוא הישועה"... (מתוך הסרט)

הסרט אבינו של מני יעיש שיצא לאקרנים לאחרונה, מגולל את סיפורו של עובדיה רחמים בעל עסק להובלות ביום ומאבטח קשוח בלילה. הוא ואשתו מנסים להיכנס להריון כבר כמה שנים ללא הצלחה. עובדיה מנסה לעזור לאשתו בכל דרך אפשרית, כשלבסוף הוא מצליח, החלטה אחת תשנה את גורלו. 

יותר מהכל בסרט הזה נראה כי מני יעיש מנסה להחזיר את הגבריות לגברים ואת הישראליות לישראלים, הוא, בעצם, מנסה להחזיר אותנו בתשובה, לא כזו דתית אלא, נפשית. מני יעיש מנסה להחזיר אותנו לעצמנו.

הסרט פותח בחפלה מזרחית במועדון על – שם "שמיים". במועדון הזה אנחנו פוגשים כל מיני סוגים של טיפוסים ישראליים ששייכים לסצינת הלילה של המוזיקה המזרחית, המזרחיים האמיתיים, שהם גם חלק בלתי מבוטל מהישראלים האמיתיים. אנשים יוצאים למועדונים כדי להינות וזהו גם מקום שבו הם יכולים להרשות לעצמם להסיר את המסכות וההצגות היומיומיות והופכים להיות מי שהם באמת. רואים אנשים רוקדים, שותים, עושים סמים בשירותים וגם עסקים.

יותר מהכל הסרט נתן לי תחושה של מקומיות, יכולתי לראות את הסביבה שלי על המסך וזו תחושה נהדרת, שסוף-סוף אני רואה משהו מוכר, משלי, על המסך הגדול. לא עוד "כמו במקום אחר", לא עוד נסיון פלצני להראות מציאות אחרת או לשווע לאחת כזו, אלא הדמויות והמילים שנראו ונשמעו על המסך היו שייכים אליי, יכולתי להרגיש שאני לוקחת חלק בסיפור, שהסרט הזה מדבר איכשהו גם עליי. וזו אולי הייחודיות של הסרט הזה.

הסרט עוסק בנושאים חשובים כמו גבריות, כבוד ופוריות ומה זה אומר ואיפה כל זה עומד ומה מוביל למה. הפוריות של הזוג, של היכולת להביא דור המשך כרוכה ביכולת להשיג כבוד עצמי, בלהשיג את המקום שלי בעולם, בנאמנות ובהבנה את המערכת. פוריות הגבר מתאפשרת רק כאשר הוא מוכיח שיש לו כבוד,  כשהוא נלחם על הבית שלו. רק אחרי שהוא נלחם הוא יכול שיהיה לו ילד.

יש בסרט נגיעה לפער בין המזרחים לאשכנזים ואפילו אזכור של השואה, בעיסוק בעבריין האשכנזי,  יש סיפור של רוזנטל הקטן שאבא שלו מכניס לו מכות והוא אפילו לא מסוגל לבכות, העצבות שלו אינה ניכרת לעין. כלומר אין לו רגש, הוא מאד אנליטי, הוא אירופאי, אין לו את האפשרות להיות עצוב למען עצמו, כמו המזרחי, בעל הלב, בעל החום והרגש.

רוזנטל הוא המעסיק של עובדיה, הוא בעל העסק שמאפשר לעובדיה להרוויח הרבה כסף, מעבר למה שמיקי, המזרחי, בעל המועדון בו הוא עובד כמאבטח נותן לו, כי הם כמו משפחה. רוזנטל מייצג את המערכת, זו שנכנסים לתוכה ואין "לא בא לי" יש עבודה יבשה, חסרת רגש.

כמו בסרטיו של יעיש יש לו הרבה כבוד לרוחניות ובעיקר לזו היהודית וכל סצינה בבית הכנסת נראית כאילו ירדה עלינו מגן עדן. גם הצילום מלמעלה, גם בחירת הפילטר הצהבהב שממש מראה את האבק באוויר שנותן תחושה של חלום ושל התעלות.

הסרט של יעיש, הוא קצבי, מעניין, יש בו קצת גימיקים מסרטי האקשן ההוליוודים, מה שמקנה לו את הפלפליות שבו, אבל הוא בעיקר-בעיקר מקומי, אין תחושה של העתקה אין תחושת מבוכה מלצפות בקטעי האלימות, הכל זורם ובעיקר מרגיש בבית.