כותרות TheMarker >
    ';

    בחזרה לעבר: "בירדמן, או (היתרון הבלתי צפוי של הבורות)"

    0 תגובות   יום שישי , 11/11/16, 10:36

    את "בחזרה לעבר", פינתי החולפת בה אני חוזר לצפות בסרטים "ישנים", אני נוטה, בדרך כלל, ובכן, להקדיש לסרטים שהם מהעבר, דהיינו, שיצאו לפני לפחות עשר שנים. כך, בפרקים הקודמים ביקרתי את "אקס-מן 2", "מוצאים את נמו", "צבי הנינג'ה", "עידן הקרח" ו"חברי הדרקון אליוט". המשותף לכל החמישה האלו, הוא שהם יצאו לאקרנים לפני לפחות עשר שנים, וזה בניגוד לסרט אותו אבקר הפעם, שיצא בסך הכל רק לפני שנתיים, ב-2014. לאלו מכם שלא הצליחו עד כה להבין, ואולי דילגו על הכותרת - מדובר בזוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, "בירדמן, או (היתרון הבלתי הצפוי של הבורות)".

     

    תוצאת תמונה עבור ‪(The Unexpected Virtue of Ignorance) ‏Birdman or‬‏

     

    את ההמלצה המקורית לצפות בסרט קיבלתי עת נפגשתי לשיחה עם מבקר הקולנוע דורון פישלר ("עין הדג"). ישבנו לשיחה של כשעתיים (אם לא יותר), ודיברנו ארוכות, על אינספור נושאים כאלו ואחרים. בראשה של השיחה שוחחנו אודות, איך לא, קולנוע - במאים, תסריטאים, ובכלל, סרטים. זה היה בתחילת פברואר 2015, כשבועיים לפני טקס פרסי האוסקר, והוא המליץ לי לצפות במועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר ובראשם "בירדמן" אותו הוא חזה מראש לניצחונו הגדול.

     

    כשצפיתי בסרט, רק שלושה חודשים לאחר זכייתו, וארבעה לאחר השיחה עם פישלר, כשהגיע לשידור סינדיקציה בטלוויזיה, עלתה בי תהייה אחת - מדוע הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר?

     

    ביום שני האחרון, כחלק משיעור מגמת הקולנוע, המורה לימד אותנו אודות שוטים, על כל סוגיהם. וכמובן, נגענו בכל הקשור ל-OneShot. צפינו בכמה סצנות מפורסמות אשר צולמו כ-OneShot, ובראשן סצנת האצטדיון מ"הסוד שבעיניים" וסצנת ניצחון המלחמה מ"כפרה". אך מה שלא הפסיק להדהד בראשי, היה "בירדמן", ו"חפרתי" למורה בבקשה שיציג אותו לכיתה.

     

    ולא, לא ביקשתי מהמורה להציג את "בירדמן" סתם כי הוא סרט טוב, ובשיעור קולנוע אמורים לצפות בסרטים, אלא כי כשמדברים על OneShot מדברים על "בירדמן". הסרט כולו, מתחילתו ועד סופו, צולם בצורה המדמה OneShot, כך שבעת הצפייה ייראה לכם כאילו הצלם לחץ Record, ומאותו הרגע לא נגע בכפתור ה-Stop במשך שעתיים וחצי, בזמן שהסרט חוצה את רחובות ניו יורק הומי האדם ביום ובלילה ומתעופף לאוויר דרך גורדי שחקים. הסרט לא באמת צולם ב-OneShot, אלא מ-23 שוטים ארוכים שחוברו יחדיו לכדי שוט אחד.

     

    וזה גאוני, באמת. בתחילת ימיו של הקולנוע, ובכלל עוד בשנות ה-90 או בתחילת שנות ה-2000, סרטי OneShot נראו כתרחיש דמיוני, ועוד יותר כשמדובר בכמה שוטים שמתחברים למראה של OneShot. אבל זה קורה וזה מפעים ועוצר נשימה. הצילום היפיפה שובה את העיניים וגורם להן להתמכר למראה המצלמה והלסת נפערת עד לרצפה כשאף לו לרגע אחד הצילום מפסיק (הוא מפסיק, אבל אתה לא יודע שהוא מפסיק). זה, לפחות כך נראה, אחד מהרגעים ההיסטוריים החשובים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע, ושל הצילום הקולנועי בכלל.

     

    אבל בתומו של הסרט, ניסיתי להבין, באמת ובתמים, למה הוא זכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר. כבר ציינתי, אכן מדובר במראה מפעים ועוצר נשימה, אך אין לו שום הצדקה עלילתית. זה יפה, אבל זה מיותר. עברתי אודות כתבות אינטרנטיות רבות, ובאף אחת מהן, בשום ראיון או סיקור, לא ציין איש שהיה מעורב בהפקת הסרט מדוע הדבר נעשה. על כן, התשובה הופכת לברורה, וקשה להתחמק ממנה - התנשאות ובעיקר התחכמות.

     

    מבחינתי, ההגדרה הטובה ביותר שאפשר לתת לו, כמעין "משפט מפתח" לביקורת, היא שהוא הסרט הגרוע הטוב ביותר שנעשה אי-פעם. אינספור של שאלות עולות ונשארות תלויות באוויר ללא תשובות, העלילה מלאה תלאות ובלבולים וכוללת גימיקים רבים. הסרט עצמו הוא גם בעל מודעות עצמית, ומצהיר ברמיזות רבות כי הוא מודע לאינספור בעיותיו, ומציג את אלו שיבקרו אותו, מבקרי הקולנוע, כאנשים "רעים", "פלצנים", "מתנשאים" ו"קרי לב", כך שחייבים לציין את כך שהסרט גם מאוד מתחכם.

     

    עלילת הסרט עוקבת אחר רייגן תומסון (מייקל קיטון), שחקן קולנוע אשר שיאו היה בשנות ה-90 עת שיחק את הדמות הראשית בזיכיון גיבורי-על ידוע לשמצה. כעת, תומסון מעוניין לשוב ללב התודעה הציבורית, ומנסה את מזלו כדמות הראשית במחזה "מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", כשתחת ראשו עומד סוכנו ג'ייק (זאק גלפיניאקיס) וביתו סאם (אמה סטון). לצידו של תומסון, משחקים בהצגה מייק שיינר (אדוארד נורטון) ובת זוגו לורה (אנדראה רייסבורו). כשהוא נחוש בדעתו להוכיח את כישורי המשחק שלו ואת הפוטנציאל שלו בכל הנוגע לחזרה לתודעה הציבורית, הוא נתקל במבקרת תיאטרון רעה וקרת לב (לינדזי דאנקן), אשר נחושה לקטול אותו ולהביא למפלתו.

     

    על פניו, אני חייב להודות, זו נשמעת כמו עלילה לא רעה בכלל, עם פוטנציאל גדול וכיוון מאוד ברור. אך בפועל, זה ממש לא כך. העלילה מתפזרת לעשרות רבות של כיוונים, ובזו אחר זו צצות עלילות משנה רבות והמון שאלות. אלא שמסיבה כלשהי אינן מתקבלות תשובות לשאלות הללו, ויותר מזה - העלילה הראשית, בכבודה ובעצמה, לא זוכה לאף לא תשובה רצינית אחת, והסיום של הסרט מוכיח את הדבר בצורה הטובה ביותר, כשהתסריט, משום מה, דואג לסיים את הסרט בהעלאת שאלה נוספת שהיא חסרת תשובה.

     

    חוסר נוסף בעלילה, בולט ומרגיז עוד יותר, הוא הגימיקים הרבים בה היא מלאה. בראש ובראשונה, ליהוקו של מייקל קיטון, שחקן שכיכב כגיבור-על פופולרי בשנות ה-90 ומנסה כעת לשוב לתודעה, לתפקידו של רייגן תומסון, שחקן שכיכב כגיבור-על פופולרי בשנות ה-90 ומנסה כעת לשוב לתודעה. זה גימיק, והוא גם לא ממש מתאמץ להסתיר את זה.

     

    דוגמה נוספת אפשר למנות בנוסח מייק שיינר, דמות המשנה אותה מגלם אדוארד נורטון. הדמות, כפי שנאמר במפורשות בסרט, היא שחקן קולנוע מצליח למדי בתעשיית הקולנוע ששונא את מעמדו ומתעב את תפקידו, ומפוטר, או מתפטר, כמעט מכל סרט בו הוא משתתף, כי הוא מתנשא וחולה שליטה שלא מסוגל לעבוד עם אחרים. תיאור הדמות לא ממש שונה מתיאור השחקן שמגלם את הדמות. אגב, ברגע מסוים בסרט מוזכר כי דמותו של שיינר נעזבה מפרויקט סרט גיבורי-על, כשנאמר כי "במקרה שלו, קשה לדעת אם הוא עזב או נעזב, או ששניהם" - אזכור ברור למדי לתפקידו הגנוז של נורטון כענק הירוק בסרט "הנוקמים", כאמור, עוד גימיק.

     

    אך שם זה לא נגמר, והסרט רצוף ומלא בגימיקים נוספים רבים, וברגעים רבים שמלאים בהתנשאות (כך למשל, ז'אנר גיבורי-העל זוכה ללעג בכל סצנה אפשרית, ובדיאלוג בתחילת הסרט בו פרט לז'אנר עצמו אשר זוכה ללעג, שחקני הז'אנר זוכים במפורשות ללעג). נקודה ששווה להתעכב עליה, היא דמותה של מבקרת התיאטרון. לגמרי במפורשות, היא מוצגת כאדם רע, קר לב ומתנשא, וכך גם המקצוע עצמו. זו, בעצם, הדרך של הסרט ללעוג למקצוע ולמבקרי הקולנוע, להציג אותם בצורה הכה רעה לה הוא מייחל ולהעביר את המסר כי "מבקרי קולנוע הם רעים, קרי לב ומתנשאים ואסור בשום פנים ואופן להקשיב להם". זו לא איזושהי פרשנות אישית או ניתוח עמוק מידי שלא כצורך, זה מה שנאמר במפורשות בסרט בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, וזו, כשלעצמה - התנשאות.

     

    אך מנגד לכל הבעיות העלילתיות הרבות של הסרט (חוריו הרבים, הגימיקים וההתנשאות), המסר המאוד בעייתי ושערורייתי (שמנסה להיות בעייתי ושערורייתי בכוונה) של הסרט ובנוסף לצילום המתחכם, מצליחות להתבלט 2 נקודות אור - הבימוי והמשחק. כל שחקני הסרט, בזה אחר זה, מוכיחים יכולות משחק מדהימות, כל אחד בתחומו, וניכר בימוי נהדר ומשובח למדי.

     

    ראוי לציין, אף על פי שזה יסתור לחלוטין את כל רשמיי עד כה - הסרט מהנה, ומצליח להעביר שעתיים בצורה חלקה. הוא מצליח לבנות מתח סביב המתרחש בו ויוצר אצל הצופה עניין ומרתק את עיניו למסך. כן, זה קצת מוזר בהתחשב בכל מה שעתה כתבתי, אך זה קורה. לכל אורך הצפייה, התחושות השליליות לא חולפות אף לא לרגע, והתהיות הרבות והתסכול הרב לא מפסיק ללוות את הצופה, אך דווקא בגלל זה, הוא גורם לצופה להתעניין בכל שיקרה הלאה ולחכות לכך בקוצר רוח. ואיך לא, כך או כך, אי-אפשר שלא להוריד את העיניים מהמסך בשל הצילום המרהיב ועוצר הנשימה.

     

    אבל עדיין, למרות הכל, אף על פי ההנאה, אי-אפשר שלא להתעלם מכל הבעיות הרבות, ואני עדיין לא מצליח להבין את השאלה אותה העליתי בהתחלה - מדוע הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר? "התבגרות", אם תרצו ואם לא, היה סרט טוב יותר בהרבה באותה שנה, כאשר "סלמה" ו"התאוריה של הכל" היו נוגעים ללב ונהדרים, "משחק החיקוי" היה לא רע בכלל ו"ויפלאש" היה מרתק למדי, וכל אלו טובים מ"בירדמן" כמעט בכל אספקט.

     

    "בירדמן" מורכב מעלילה המבוצעת בצורה גרועה ומלאה בגימיקים ובהתנשאות, הצילום שלו מתחכם ומעצבן (אך עדיין מרהיב ועוצר נשימה), אך למרות הכל, קשה להתעלם מהעובדה כי הוא מצליח לגרום לצופה להעביר שעתיים בהקלה, ודי בהנאה. כנראה שאכן, כפי שכבר ציינתי בתחילה, התואר המפוקפק "הסרט הגרוע הטוב ביותר אי-פעם" נתפר בדיוק עבורו.

     

    ציון סופי: אין לי מושג

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה