כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    סקופ - ביקורת

    0 תגובות   יום רביעי, 14/12/16, 09:25

    קצת אחרי שההצגה 'סקופ' נסתיימה עלה על הבמה המחזאי שלה, יאיר פקר, והצטרף אל השחקנים על הבמה. הם צירפו אותו לשורת הסיום בה כולם עומדים אל מול הקהל ומשתחווים אליו, מודים לו בכך על המחזה שיצר. בדיוק באותן שניות התרככה ההרגשה הנוראית שלי לגבי מה שחזיתי בו עד כה, של עלילה שנוצרה כדי לנסות ולהאכיל את הצופה ברעיון מקורי אך לא הצליחה לייצר את אותו אפקט על הבמה. מחיאות הכפיים נסתיימו במהרה והקהל התפזר לביתו, אך בתוך תוכי חשתי אכזבה עצומה שהרעיון המקורי המדבר על עיתונאי בשם בני המנסה לעזור לעבדול להציל את נכדו שאמור לעבור השתלת לב בחו"ל, אך לא יודע בעצם איך לעשות את זה, לא עבר במלוא משמעותו אל הבמה.


    התפאורה בהצגה הייתה מינימלית, כנ"ל השימוש בה, השחקנים נעו בין משחק מעט מוגזם לחוסר פרופורציות לטקסט. את אותה ההרגשה חסרת התוכלת חשתי גם מנגן הגיטרה שישב על הבמה וליווה את הטקסטים הסמי-מרגשים בפרצי נגינה, ורוב הזמן נדמה כאחד הצופים בקהל, כשישב והמתין למשהו שיקרה. באותם הרגעים כאב לי הלב עליו, שהוא צריך לספוג את העלילה הזו פעם אחר פעם בעודו מגיע הן לחזרות והן להצגות שחוזרות על עצמן ללא מטרה ברורה.


    לעלילה יש שתי תמות מרכזיות שמלוות אותה לכל אורכה, האחת היא הסכסוך הערבי-ישראלי ולאן הוא עלול להוביל, והשנייה היא היכולת של עיתונאים לנסות וליצור עלילה כמה שיותר מוצלחת והעיקר לזכות בסקופ נכסף. השחקן ששיחק את אותו העיתונאי אכן הכניס המון אמביציה לתפקיד אליו נבחר, הוא הרים את קולו ודיבר בחולשה, רקע ברגליו ונופף בידיו, אך הוא לא תמיד עשה זאת במקומות המתאימים. תפקידו של עבדול הערבי לא היה יותר מוצלח, רוב הזמן הוא עמד וכופף ראשו, תופעה המאפיינת לרוב אנשים זקנים, אך הייתה חסרה לי התשוקה לכך שהוא מנסה להציל את הנכד שלו שעומד למות, לרוב הוא שמר על אותה מונוטוניות עמידתית שלא נעה ולא נדה לשום מקום מלבד מסירת המידע.


    חלקה השנייה של ההצגה שנעה ונדה בין שתי תקופות זמנים הייתה הרבה יותר מוצלחת, אשתו של בני הפכה ליותר היסטרית, בנו נכנס לעלילה והראה לנו שהוא יודע מהי מחאה חברתית (דבר שלא תורגם בצורה מוצלחת או בכלל לתוך הטקסט), וגם נכדו של אותו עבדול מהעבר גם כן נכנס אל העלילה וקצת הציל אותה אך זה לא הצליח להציל את העלילה מן המשבר הצפוי בין שחקנים שלא כל כך ברור שהם ידעו היכן הם נמצאים.


    הייתי משנה את ההצגה וגורם לעלילה שבה להיות מוסברת על ידי ההראייה ולא על ידי דרך הסיפר, לדוגמא אם ישנה סצנה כל כך מהותית לעלילה שהתרחשה ממש טרם ההצגה נעה קדימה (בכוונה לא ארחיב מאחר ויש להצגה פוטנציאל בו היא עלולה להינצל בסופו של דבר, ואם ארמוז על ה"סוד" העלילתי הגדול זה רק יהרוס) אז היו יכולים להראות לנו אותו ולא רק לספר לנו עליו.


    בתור מחזה הייתי נהנה לקרוא אותו הרבה יותר מאשר לראות אותו משוחק על הבמה, אז הייתה לי את האפשרות למרוח את הזמן שאני חווה אותו ולא נתקל בו לאורך זמן הצגה כל כך קצר (אני יכול להישבע שהיא נמשכה פחות משעה), אם היו מאריכים את הטקסט קצת יותר ומעבים אותו, ואולי יוצרים קשרים מעט יותר הגיוניים בין הדמויות ההצגה הייתה יכולה להיות יותר אטרקטיבית, אך כרגע היא לא. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 2 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין