כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הצמה כסמל

    0 תגובות   יום שני, 26/12/16, 13:50

    עליס בליטנטל

     

    ביקורת הצגת "הצמה של אבא" בהבימה

     

    ''

    הצמה כסמל מחבר ומנתק

    המחזה של אמנון לוי ורמי דנון "הצמה של אבא" הוא כמו היין הטוב, שהולך ומשתבח עם הזמן. חרף ההצלחה לה זכה ב-2004 כשעלה בקאמרי – נראה כי ההפקה החדשה בתיאטרון הלאומי הבימה, עולה על קודמתה בכל מובן.

     

    אותי זה מצחיק כשאנשים אומרים: את ההצגה הזו ראיתי כבר (לפני שנים). נו אז מה? כל הפקה שונה מקודמתה: שחקנים שונים, בימאי שונה, גישה שונה למחזה, ובכלל – המחזאי אם הוא עדיין חי, בדרך כלל משדרג ומשפר את המחזה. כמו צייר שלוקח ציור ישן שלו, מעביר עליו מכחול עם צבעים טריים ורעננים, ומעניק ליצירתו תוכן ואור חדש. בבדיקת צילומי רנטגן של ציורי גדולי האמנים – ניתן לראות עד כמה הבסיס היה שונה מהתוצאה האחרונה...

     

    ההצגה שעלתה אמש בהבימה – הפתיעה בכל המובנים: התרגשות והתחברות כזו אליה לא חשתי באותה עוצמה בהפקה הראשונה אז, אפילו עם שחקנים כה משובחים כמו איציק כהן ואמיר קריאף. הליהוק העכשווי של הבימאי הכה מוכשר רוני פינקוביץ' עסיסי ומלא חיים. כל דמות במחזה נוקבת, ומעלה לפנינו פרקי חיים ריאליסטיים ביותר, עם מכבור הבעיות שקיימות במשפחות רבות. כמו הפער בין הדורות, יחס הצעירים להורים שלעיתים משתמע כחוסר כבוד, כשלמעשה הניתוק הוא ביטוי של רצון להשתחרר מכבלי העבר, ומהבעיות שהטרידו מאד את ההורים-העולים החדשים שהגיעו לישראל הקטנה והצעירה, עם מטען שספג את שורשיו מהגלות המזרחית, הערבית.

     

    העיתונאי אמנון לוי, שמומחיותו היא הכרת ההווי הדתי, חבר לשחקן והבימאי רמי דנון כאן בפעם השלישית, לכתוב ביחד מחזה שחלקו אוטוביוגרפי, כאשר המשותף לשניהם הן הבעיות שהמחזה חושף כאן. את הכובע יש להסיר בפני השחקן יעקב כהן, שהעוצמתיות שהוא מקרין על סביבו, השררה בה הוא שולט בכל בני משפחתו שכה יראים ממנו, העינים הרושפות שלו שמבטן מקפיא כל מי שהוא מביט אליו, חזקים יותר מכל המילים. הוא שחקן ענק. הדרמה במחזה מתחוללת לקראת מותו של האב עזרא (יעקב כהן). כל המשפחה נסבה סביבו, ורק הבן הצעיר אמיר, שלמד רפואה סינית ועוסק ביוגה ובטאי-צ'י, אינו נמצא. מתרחק. הוא המרדן שבמשפחה, והצמה הארוכה שהוא מגדל מהווה את הסמל למרדנותו. למעשה – הוא המתלבט התמידי, כזה שאינו מוצא את מקומו, ושלוות הנפש רחוקה ממנו. קשה לו להחליט כיצד לנהוג, וכך הוא גם מתייחס לחברתו רויטל. מה שגורם לכך,שעקב הריחוק שלו ממנה, היא לא מגלה לו עובדה חשובה ביותר, שיכולה היתה לחבר אותם יחדיו כראוי.

     

    תום גרציאני כאמיר, עובר לנגד עיני הצופים תהפוכות נפשיות, ומעברים בין עקשותו להתרחק מאביו, אפילו בגסיסתו, לבין הצרצר שמנקר במוחו בדמות הפסיכיאטר, (רותם קינן) שלעיתים הוא ריאלי ולעיתים וירטואלי. והוא מייעץ לו לחזור הביתה לאביו, להשלים עמו, ולהניח לו למות מאושר. את המהפכים הרגשיים שלו מדגים תום גרציאני בכשרון כה רב, ביכולותיו הדרמטיות הבלתי מוגבלות, עד כי הוא סוחף את הקהל לחוש כמו חלק מהמשפחה, ורגשות הצופים הופכים לחלק מחווית הצפיה במחזה. גרציאני בלט מאד בעת לימודיו בסטודיו יורם לוינשטיין, כשחקן דרמטי מהמעלה הראשונה. בתפקידו כ"איתן" בסידרה "תאג"ד" הוכיח זאת לצופים בבית, שגם בסרטים וסדרות הוא כוכב. כאן, הוא הופך יחד עם יעקב כהן, ללב והליבה של הדרמה.

     

    אך לא רק שני אלה מלהיטים את הבמה. רובי פורת-שובל כובשת את הלב כאמא בעלת לב זהב, חמה ואוהבת את כל ילדיה, שמוכנה לבלוע הכל, ובלבד לשמור על המשפחה וכבודה. היא מסמלת, יחד עם התנהלותו של יעקב כהן, את הרצון של העולים המזרחיים לטשטש את הרקע הערבי ממנו באו – מה שבן גוריון כה השתדל לעשות,וכך למזג את כל הגלויות ליסוד אתני אחד. יש בה ברובי את החום הספרדי, האהבה לכולם ללא פשרות, והתמיכה שהיא מעניקה ללא פשרות לבעלה ולכל בן ובת. את החום הזה ואהבת המסורת - לא הצליחו האשכנזים למחוק מהיהודים המזרחיים עד היום, מה שיש להוקיר בהם מאד.

     

    קובי מאור כויקטור, האח הבכור, הממשיך את דרכו של אביו בניהול החנות, מסמל את הדור הישן, ביחס להוריו, אך גם מסמל את העת החדשה בנהלו רומן עם הפקידה שלו. מיקי פלג-רוטשטיין מבריקה בתפקיד הבת הנכה, הצולעת, שההורים כה טרחו להסתירה מהשכנים בגלל רגש הבושה. עוצמת הרגשות שבה, המסירות שלה לאביה הרודן, עושים אותה לסמל הבת הטובה ביותר שאפשר להשתוקק אליו. יש בה במיקי פלג אמירות כה חכמות ושנונות, שכמו כאלו שהמחזאים שיבצו בהן את אמירותיו של יעקב כהן, שניהם כאחד מצליחים לגרום לצופים לצחוק ולחייך, ולפוגג את הדרמה לרגעים קומיים שלעיתים כה נחוצים בתוך המצב המתקדם לסוף הטראגי של מות האב. המיקס של הצחוק והדמע, הדרמה הלוהטת והרגעים השנונים המפיגים אותה – משדרגים את ההצגה ובסך הכל יוצרים חוויה מושלמת.

     

    לתוך התמונה המורכבת והכואבת הזו מגיחה חברתו של אמיר, רויטל (גאיה שליטא-כץ), שהספיקה בשנים המעטות מאז סיימה את ניסן נתיב, להרשים מאד בהצגות כמו "קילר ג'ו", שרצה כבר כמה שנים בפרינג', ובהשתתפותה בתיאטרון החאן, בסרטים ובסדרות. כאן דמותה משתלבת בתכניתה של האם לרכך את אמיר וליצור מצב של "שולם" בינו לאביו. לקראת סוף המחזה, הסיטואציה המדומה שהם בונים הופכה למציאות, כך שהכל בא על מקומו בשלום. כך מצליח התמהיל של שני המחזאים ליצור עוד חוויה שאסור להחמיץ, גם בזכות התפאורה המתוחכמת והתמציתית של טליה אטוטולנגי, התלבושות הנכונות של דנה צרפתי, המוסיקה של רן בגנו האורגת את הסצינות תוך חיבורן למירקם חי, והתנועה שעיצבה שרון גל, שבאה לידי ביטוי מלהיב במיוחד בקטע ההשתחררות במחול של האחות הצולעת, פרידה, בה מיקי פלג התוססת מדגימה עד כמה שחרור נפשי משחרר גם פיסית ומסיר כל פגם כבמטה קסמים.

     

    הצגה מפעימה, כה שונה מההפקה שקדמה לה, הגורמת לחוויה רגשית ולהבנת הקרע שבעם, החודר לכל משפחה, שעד היום לא צלחנו לאחות אותו, אלא רק חלקית. ברכות לתיאטרון הלאומי שכה היטיב לבחור בנושא שלא רק שלא התיישן, אלא עומד עדיין היום בלב העניין הציבורי והמשפחתי, ובביצוע כה משובח, לעילא ולעילא.

    בצילומי ז'ראר אלון נראים למעלה תום גרציאני וגאיה שליטא. למטה: רובי פורת שובל ויעקב כהן.

    ובתחתון:רובי, מיקי, יעקב, קובי, תום וגאיה.

     

    ''

    ''

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל