כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    איש הכריות וכוחה של המילה

    1 תגובות   יום רביעי, 15/3/17, 22:16

    עליס בליטנטל

    ביקורת איש הכריות בתיאטרון חיפה

     

     

     

    ''

    נטע וינר ומעין בלום מלם ז'ראר אלון


    ''

    איל רוזלס ואלון נוימן. צלם ז'ראר אלון

    איש הכריות וכוחה של המילה הכתובה

    מחזה האימים של מרטין מקדונה "איש הכריות" (2003) מקבל בתיאטרון חיפה בבימויו של ארז דריגס אופי מורכב.

     

    נכון שסרטי האימה, וסרטי הרצח האפלים הם מהסוג האהוב על רבים. ואלה הם הגוזרים קופונים בקופות. ונכון שכבר האחים גרים יצרו אגדות מפחידות ומטילות אימה על כל הקוראים הצעירים, שכולנו גדלנו עליהן. אך מרטין מקדונה מטובי המחזאים הבריטיים, האנגלי ממוצא אירי, שמבחר מחזותיו כה שונים זה מזה (כולם רוצים להוליבוד, מלכת היופי של לינאן), בחר להשתמש בז'אנר המיוחד הזה של מחזה רווי סיפורי אימים, שמעלה בפנינו את השאלה: האם לסופרים, משוררים, מחזאים ואמנים אכן יש להם השפעה מזיקה על הקהל עקב הרעיונות מזרי האימה? ובכלל – האם ומה כוחה של המילה הכתובה?

     

    אכן כן. עובדה היא, שכל סרטי המתח המתארים כיצד ניתן לפצח כספות ובנקים, וכל סרטי האקשן, יתכן והגבירו והעצימו את הנטיה האכזרית של יצורי אנוש חסרי רסן לממש את אותם הטריקים. אך למילה הכתובה יש כוח והשפעה הרבה מעבר לזה. ראשית, המעשים הכי זוועתיים המתוארים במחזות, סרטים ושירים, בעצם נכתבו על מנת להרתיע מנסיון שיחזורם והמחשתם במציאות. מטרתם, מעבר הרצון למלא את כיסי המפיקים, היא יותר על מנת להניא את בני האדם מההתדרדרות האפשרית, הקורצת לחלשי אופי.

     

    כיום למעשה, המדיה תפשה את מקום הפואטיקה והכתיבה, בכך שהשתלטה על מוחות הצופים בטלוויזיה ובסרטים לא רק לכיוון הפשע; אלא עד כדי יכולתה לשנות את התובנות של הצופים, ולכוון את מחשבתם ודעותיהם מבחינה פוליטית, רגשית ותרבותית.

     

    מחזהו של מרטין מקדונה ”איש הכריות" עלה בזמנו בתיאטרון גשר, בביצוע פנומנלי של מיקי לאון ואלכסנדר סנדרוביץ'. ההפקה העכשווית של תיאטרון חיפה שונה בתכלית הודות לגישתו של הבמאי הצעיר והמוכשר ארז דריגס. דווקא משום בחירתו בשחקנים לא ידועים, מלבד אלון נוימן ואייל רוזלס הוותיקים יותר, הוא מעניק לשחקנים חופש ביכולת הבעתם והם, החדשים, מתעלים על שאר השחקנים המנוסים יותר.

     

    כסיפור מתח על חקירת סופר המואשם שסיפורי הרצח שלו דומים בתכלית למעשי רצח שנעשו מיד לאחר שנכתבו – הסיפור כאן מתרחש הן בחדר החקירות, והן בקטעי הסיפורים המצמררים שמקריא אלון נוימן, החוקר, מדפי הטקסטים של הסופר. חרף היותו של החלק הראשון בהצגה מתיש וארוך מהראוי, הרי בהמשך, כשמתגלות עובדות חדשות לצופים, וכל מה שדימו לעצמם להפתעתם מתהפך – כך גוברת הדרמה וההצגה הופכת ליותר ויותר מענינת. מה גם ששני האחים במחזה – נטע וינר בתור הסופר, ומעין בלום כאחיו המפגר, שניהם בביצוע חודר ומרגש בעוצמתו, ועם כל ההפיכת הסיפור ליותר ויותר סנסציוני – כך מעורבת בסיפור גם הביקורת של המחזאי על דרך ההתנהלות של חוקרים במשטרה לא רק שם, אלא גם כאן וכיום, מה שמעניק הרבה ריאליה לדמיון ולצללים האפלים שבסיפור. שני החוקרים, לכאורה בארץ עם מישטר טוטאליטרי, מתנהגים אל הסופר באכזריות גרועה לא פחות מהמתואר בסיפוריו. ממש מתעללים בו ורומסים את כל מה שנותר בו לאחר הילדות הקשה שחווה, ושצרבה את נפשו וגרמה לפשע שהפך למוטיב המרכזי במחשבותיו, יצירתו ופעולותיו.

     

    הצגה לא נדושה, שתרגומו ועיבודו של ארז דריקס העניקו לה את הטוב ואת החלש שבה. ולתיאטרון חיפה שבח על בחירתו בבימאי צעיר ומוכשר ובשחקנים לא ידועים שדווקא הם אלה שהתעלו על הכל.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/3/17 23:29:

       יקירה.חיוך


       תודה על פוסט כה מעניין ונאה.

       המשך שבוע נהדר ושמח.

       

       בברכה

       אהובה.

      ארכיון

      פרופיל