ההצגה החדשה בהבימה, Love,Love,Love מאת מייק ברטל- תרגום ירון פריד בימוי משה קפטן עוסקת בנושא רלוונטי גם בימינו ודומני שיהיה תמיד רלוונטי - מערכת היחסים בין הורים וילדים והשפעתה המכרעת על עיצוב אישיותו של הילד ועל בניית הביטחון והדימוי העצמי שלו. המחזה מספר את סיפורה של משפחה לונדונית המתפרש על פני השנים 1967-2011, ומתמקד בשלוש נקודות זמן הממחישות לנו כיצד הרקע המשפחתי האווירה והדינמיקה המשפחתית הם המקור והגורם המשפיע ביותר על התפתחות אישיות הילד.
לונדון 1967.הביטלמניה בעיצומה, דור ה"אני" בשיאו. קנת הבטלן (עידו ברטל) המתגורר בבית אחיו הנרי (יואב דונט) חי את היום יום על חשבון הוריו. הוא לא מהסס לגזול את חברתו של אחיו סנדרה (אסנת פישמן) ההוללת וחסרת המעצורים מתחת לאפו. הם מרגישים ברוח השיר של הביטלס Love, Love, Love שאהבה – זה כל מה שהם צריכים.
המחזה מדלג לשנת 1990. אנו פוגשים את קנת וסנדרה בביתם עם ילדיהם רוז בת ה- 16 (הילה שלו) וג'יימי בן ה- 11 (שפי מרציאנו), בערב יום הולדתה של רוז.
הילדים צמחו להיות אובדי דרך, מנוכרים, מבולבלים ומיואשים. התקשורת בין ההורים לילדיהם לקויה. הזנחת ההורים, גירושיהם וניסיון התאבדות אחותו, יצרו אצלו ג'יימי בעיות תקשורת קשות. הוא מעשן ושותה ומבטא את תסכולו וכאבו באלימות פיסית ומילולית. הוא דועך. ערב יום הולדתה של רוז עצוב ומנוכר. אין בו חם ואהבה.
משם המחזה מדלג לשנת 2011 – שיאו של המחזה. ההורים גרושים, בעיותיו של הבן גיי'מי החמירו והוא ספון כל הזמן באייפון, והבת רוז בת ה- 37 מגיעה לבית האם ומטיחה במונולוג כואב את תסכולה והאני המאשים שלה על המצב העכשווי בו היא נמצאת.
התפאורה המצויינת של ערן עצמון, התלבושות והפאות של ארנה סמורגונסקי מותאמות בהתאם לרוח התקופה וגיל השחקנים.
המשחק של צוות השחקנים מעולה ויש לשבח במיוחד את הילה שלו בסצנת האני מאשים שלה שהוטחה כלפי אמה.
זוהי הצגה אקטואלית לימינו אנו הבוחנת בחריפות את סוגית פער דורות, הצורך של כל דוד להאשים את הדור הקודם לו בכל תחלואי העולם ושל ילדים להאשים את הוריהם בכל מה שרק אפשר, ההתנערות מאחריות, הציפייה לחיות טוב מהורינו, התלות הכלכלית בהורים ועוד.
מסעם של קנת, סנדרה וילדיהם הוא המסע של כולנו – והוא מרתק, עצוב ומצחיק כאחד המשאיר את הצופה עם חומר למחשבה.
|
הציון שלי: 5 מתוך 5