כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    ביקורת: "ספיידרמן: השיבה הביתה"

    0 תגובות   יום רביעי, 5/7/17, 18:11

    פורסם במקור בבית שלי, "המרקע". מוזמנים לעקוב.

     

    |מאת: נהוראי כחלון|


    "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא לא הסרט הטוב ביותר אודות דמותו של ספיידרמן, והוא גם בהחלט לא נמנה כאחד מהסרטים הטובים ביותר ביקום הקולנועי, וטום הולנד הוא לא השחקן אשר מגלם את דמותו של ספיידרמן בצורה הטובה ביותר. גלים רבים סערו סביב שיתוף הפעולה ההיסטורי בין Sony ו-Marvel כחלק מהיקום הקולנועי, אך נראה כי מדובר במהומה על שום מה. אף על פי שאין זה פוליטיקלי קורקט לומר זאת ולמרות שאני היחיד אשר אומר את זה - "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט סבירותו לא.

    תמונה קשורה

     

    בואו ונתחיל בכמה וידויים. העולם, כידוע, מתחלק לשניים - 99% אשר חושבים ומאמינים כי טרילוגיית "ספיידרמן" של סם ריימי היא "יצירת מופת" בלתי מעורערת, ו-1% אשר בטוחים בוודאות כי מדובר בקשקוש מוחלט. אני, כך יצא, נמצא בחלק השני. עמיתי למקצוע, נתי אקב, כתב ניתוח מעמיק בדבר לא מכבר, אני ממליץ לכם לקרוא (כאן). אגב, אהיה יוצא דופן במיוחד בכך שאציין כי החלק השלישי, זה השנוא מכולם, הוא דווקא המועדף עליי מבין השאר. בכל מקרה, לטעמי מדובר בתסריטאות לא טובה בכלל (אני עדין, אז אציין שבלשון המעטה) ובביצוע פשוט גרוע (במיוחד בזירת הליהוקים - טובי מגוויר הוא הליהוק השגוי ביותר אשר היה יכול להיעשות לדמותו של פיטר פארקר/ספיידרמן; קירסטן דנסט מנותקת מהמציאות ופשוט מזעזעת).


    אבל היי, אל תחשבו לרגע שאני אדם שלילי שרק מחפש את הרע (אף על פי שכך כל קרוביי רואים אותי) - להפך, באמת. הינה, כך למשל, אני יכול להצביע על "ספיידרמן המופלא" כלא פחות מיצירת מופת. באמת. נכון, ההמשך היה פשוט לא טוב, בכל מובן שהוא, אך המקור הצליח לגעת בשלמות. תסריטאית, מדובר בפסגה לא מוערכת מספיק בז'אנר, וביצועית, מדובר בהנאה צרופה. אגב, דווקא כאן, בניגוד מוחלט לטרילוגיה של ריימי, אפשר לציין את הליהוקים כנהדרים - אנדרו גארפילד לא פחות מפנטסטי כדמותו של ספיידרמן, ובמיוחד כפארקר, ואמה סטון פשוט שובה כגוון סטייסי.


    לצערי הרב, מאד, העניינים לא התקדמו כהלכה, וסדרת "ספיידרמן המופלא" בוטלה, כשאיש לא ראה את הפוטנציאל הטמון בה. ואז, כצעד של אין ברירה, Sony חתמה על שיתוף פעולה עם Marvel, במטרה להכניס את דמותו של ספיידרמן היישר אל תוך היקום הקולנועי. טום הולנד, בריטי צעיר, לוהק כדמות, וג'ון וואטס, אמריקאי מתחיל, נשכר כבמאי.


    את הופעת הבכורה כדמותו של ספיידרמן ביצע הולנד ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". איכשהו, כולם נשבו ב"קסמיו" של הבחור הצעיר, והיללו את הופעתו בשבחים אינסופיים. אני, אם כבר שמתם לב לרוחי השלילית, איך נומר... לא ממש התחברתי - חוסר קשר עלילתי וחורים רבים אשר אינם זכו להסברים. אבל זרמתי, כי תכל'ס, הוא היה מאד מהנה, די כיפי.


    אבל עכשיו, מתחילות לצוץ הבעיות האמיתיותבראש ובראשונה, מדובר, כמובן, בבמאי - וואטס הצעיר עשה עד כה רק שני סרטים עלילתיים באורך מלא, אחד בז'אנר האימה שזכה לביקורות מאד לא טובות, ושני בז'אנר המותחן שלא משנה שהביקורות כלפיו היו בינוניות כי אני חושב שהוא היה פשוט מעולה. ניסיון אמיתי בתחום אין לו, ובמיוחד לא בז'אנר גיבורי-העל עתיר התקציב. אחר כך, לא פחות חשוב, מדובר, איך לא, בתסריט - שישה תסריטאים שונים, אשר שניים מתוכם פוטרו בזמן הצילומים, דבר שהוביל לשכירתם של שלושה אחרים שלא ברור מה הם ממש עשו, עד שלבסוף הגיע וואטס עצמו ושכתב למורת רוחו.


    ואלו הן שתי הבעיות העיקריות, אלו שמשנות יותר מכל. אך אי-אפשר להתעלם משתי בעיות נוספות, שתיהן בגזרת הדמויות. הראשונה - הליהוקים הרבים, מידי. בסך הכל, כ-30 שחקנים שונים לוהקו לתפקידים כאלו ואחרים, כשמתוכם כ-15 לתפקידים מרכזיים. וזו בהחלט בעיה, כי מדובר, איך לא, בעומס של דמויות, שלא מועיל ורק מזיק, כפי שהזיכיון כבר למד על בשרו ב"ספיידרמן 3" וגם ב"ספיידרמן המופלא 2". הבעיה השנייה בגזרה - הגיל. השחקנים, כך יצא, צעירים למדי, ורובם המוחלט לא מנוסה במשחק בצורה מספקת. הולנד לא באמת עשה יותר מהופעתו הקצרצרה ב"מלחמת האזרחים", פרט לתפקיד משנה ב"הבלתי אפשרי". ג'ייקוב בטלון, אשר אמור לגלם את חברו הטוב ביותר של הולנד, תפקיד משמעותי בהחלט, מעולם לא שיחק בסרט עלילתי באורך מלא קודם. וכוכבת הילדים ונוער זנדאיה קולמן אמורה להפציע ובגדול, על מנת למשוך קהל צעיר של חובבי Disney, אך היא לא עשתה יותר מהופעה בסדרות קומדיה שונות, אשר גם בהן היא הייתה פשוט בינונית.


    ובבקשה, אל תגידו לי "אבל". נכון, מריסה טומיי מגלמת את הדודה מיי, והיא עשתה הופעה נהדרת כדמות ב"מלחמת האזרחים". נכון, מייקל קיטון הוא שחקן פשוט פנטסטי שהצפייה בו היא תענוג ויש לו חזות מספיק מאיימת על מנת לשמש כאנטגוניסט טוב. ונכון, רוברט דאוני ג'וניור הוא רוברט דאוני ג'וניור ושום דבר לא יכול להשתבש בסביבתו שכן ההנאה מובטחת. אבל עדיין.


    ואל נא, אל תשכחו. קיטון אמנם מגלם את האנטגוניסט הראשי, אך לצידו עומדים שלושה נבלי-על משניים: בוקים וודביין כהרמן שולץ, הלא הוא ה"שוקר"; לוגאן מרשל-גרין כג'קסון ברייס, כמעין גרסה נוספת של ה"שוקר"; ומייקל צ'רנוס כפינאס מייסון, הלא הוא ה"טינקרר". והפלא זה פלא, גם את השלושה האלו אני לא ממש מכיר, ועל סמך צפייה קצרה, כישוריהם יכולים להסתכם ב"אפונה וגזר". ואיכשהו, מייקל מנדו ("סמוך על סול") צריך להתברג כמאק גארגן, הלוא הוא ה"עקרב". אז הינה, אלו כבר לא שלושה, אלא ארבעה.


    אגב, אם וכבר זכיתי להזכיר את וודביין ואת מנדו, ראוי לדבר על בעיה נוספת - חוסר נאמנות משווע למקור הקומיקס. כן. איפה זה מתחיל? בכך שדמותו של בטלון היא למעשה נד לידס, חברו הצנום של פארקר, בעוד בטלון הוא, סלחו לי, כבד משקל. ואיפה זה ממשיך? הרמן שולץ הוא לא שחור, אבל משום מה וודביין דווקא כן שחור, וברייס בכלל לא קשור בצורה כלשהי ל"שוקר", אבל דווקא כן קשור לדרדוויל. ומה עוד? מייסון הוא זקן נרגן, נמוך קומה ומכוער, ומייקל לא עונה על אף אחת מההגדרות האלו. ויותר מכל, בגולת הכותרת? פלאש תומפסון הוא אדם לבן, ודי גזען, ומשום מקום טוני רוולורי, המגלם את דמותו, הוא בן מיעוטים ממוצא מוסלמי. אגב, האנונימית לחלוטין טיפאני אספנסן מגלמת את דמותה של סינדי מון ודווקא עונה על המוצא האסייתי, אבל ממש לא תואמת את כך שהדמות אמורה להיכלא במרתף עד תחילת שנות העשרים לחייה.


    כמעריץ מושבע של ספיידרמן, אחד שעוקב אחר הקומיקס בקביעות ורואה בו, מה לעשות, פרה קדושה - אני כועס. התרגלתי כבר, באמת, לשינויים שנעשים בסרטים מסוג זה. שינויי עלילה אני עוד מוכן לקבל, כמו של אספנסן. אבל שינויי מוצא? בחייאת, נמאס לי מהתקינות הפוליטית ששורפת את כולנו ומוליכה אותנו לאבדון.


    לא יודע אם שמתם לב, אבל עוד לא התחלתי לבקר את הסרט עצמו. וזו הבעיה הגדולה מכולן. הקדמה, בדרך כלל, אמורה להיות קצרה וקולעת, לא מפורטת ובעיקר מתומצתת, אבל זה לא משהו שתמצאו פה. והאמינו לי, זה לא באשמתי. כשמקרה כמו זה קורה, כאשר יש יותר מידי להרחיב אודותיו עוד בטרם העיסוק בנושא עצמו - זו בעיהחמורה למדי. ומילא, באמת, ההרחבה הייתה בדברים חיוביים, אך כך יצא והיא בדברים שליליים, בכל מובן אפשרי.


    אבל אתם יודעים, למרות הכל, אני חייב לציין - צפיתי בראש נקי, באמת. באתי בציפייה להנאה מובטחת, במיוחד בזכות טריילרים לא רעים בכלל (לפחות אלו האחרונים, כי הראשונים היו מזעזעים). גם כשעלה הלוגו של Marvel, "יקיריי" (לא באמת, והסברתי פה למה), נשארתי בנימה חיובית. אבל יודעים מה? זה פשוט לא הלך.


    תוצאת תמונה עבור ‪Spider-Man: Homecoming‬‏


    זמן לא רב לאחר אירועי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", פיטר פארקר, בעזרת המנטור שלו, טוני סטארק, מנסה למצוא איזון בחייו בין היותו תלמיד תיכון טיפוסי בגיל ההתבגרות בקווינס להיותו הגיבור-על הידוע לשמצה "ספיידרמן", ונאלץ להתמודד עם איום אימתני בדמותו של נבל-העל "הנשר".


    עוד באפריל 2015, לפני יותר מכשנתיים, נודע כי סיפור המקור של הדמות אינו ייכלל. כן, סרט אודות דמותו של ספיידרמן, ועוד ראשון בסדרה, מבלי לכלול את הרקע, הסיפור המלא - עקיצת העכביש, מותו של דוד בן ולקח ה"כוח גדול, אחריות גדולה". הייתם מאמינים? אני, בכל אופן, לא. אבל הינה, זה קרה. והאמת, זה עבד בצורה לא רעה בכלל. בכל זאת, סוף סוף אפשר היה להיאנח לאחור ולצפות בסרט אודות הדמות שנטול מהתחבטות מרוחה אודות כוח ושימוש בו ובכי מר על מוות. בכל זאת, צריך לזכור, מדובר בדמות צעירה, בגיל 16 לערך, שלא אמורה להתמודד במציאות עם דברים שכאלו, רק עם דבר אחד - חיי הנעורים, מצוינות לימודית מקובלות חברתית, ופשוט עשייה של כיף טהור. וכך נעשה, ובצורה פשוט מעולה.


    כפי שתוכלו לראות כאן, הסרט נפתח בצורה שמגשרת בין אירועי "מלחמת האזרחים" להווה, באמצעות הצגת חוויותיו של פארקר מאירועי הקרב בשדה התעופה. אין שם דיונים פילוסופיים על טוב ורע וניצול כוח, או בכלל התייחסות רצינית לסכסוך בין איירון מן לקפטן אמריקה, פשוט כיף - פארקר עוזב את ביתו, מקום המבטח שלו, ונוסע למקום לא מוכר, בחברתם של אנשים שהוא אינו מכיר. ואיך הוא מתייחס לכל? בהומור רב ובציניות גדושה. הוא רק נער, לא באמת מעניין אותו מה לעזאזל קורה בין איירון מן לקפטן אמריקה. הוא זוכה לחליפה חדשה ומשודרגת, ופשוט מתלהב ממנה. ואחר כך הוא מגיע לזירת הקרב, ופשוט נהנה מכל רגע.


    ואז, אחרי כל זהבצורה נהדרת למדי, מגיעה ההתקשרות לאירועי ההווה. סטארק משיב אותו לביתו, ביחד עם חליפתו החדשה, ומעניק לו את הזכות לשמור עליה. איך פארקר מגיב? מתרגש, נפעם. ומיד לאחר מכן, מבלי לחשוב פעמיים, הוא פשוט מבקש להצטרף לצוות "הנוקמים". פשוט ככה. הוא לא באמת מבין את השלכות הקרב שזה עתה התרחש, או חושב על העתיד לבוא, הוא נהנה מאד להילחם, ורוצה לעשות את זה שוב, ובמיוחד אם זה אומר שהוא ייפטר מלימודיו בבית הספר. אבל הוא עוד לא מוכן, ולכן, מן הסתם, סטארק מסרב לבקשתו. וכאן מתחיל המסע שלו, הניסיון להוכיח כי למרות שהוא נער, כי למרות שהוא רק בתחילת דרכו - הוא מוכן, כנגד כל הסיכויים.


    אז מה הוא עושה? מתחיל לעטות את החליפה יותרלהבריז מבית הספר ולפרוש מחוגי העשרה. ולמה? כי כיף לו בתור ספיידרמן, גיבור-העל השכונתי. תכל'ס, לא הייתם עושים את זה גם? ברור שכן. וזה הדבר הטוב ביותר בכל הסרט, הוא לא מנסה לבגר את פארקר במהירות או לשתול בו תובנות בוגרות, הוא נותן לו להתבגר לבד, בקצב שלו, ולהבין את הצרכים האמיתיים בחיים.


    ויודעים מה עוד יותר טוב? האישיות של פארקר. ספיידרמן, מאז ומעולם, היה גיבור-על קומי, אחד שלב פעולותיו הוא ללגלג לאויביו, לעשות צחוק ולעשות לא מעט שטויות. כי שוב, הוא בסך הכל נער, על כך בנוי הקומיקס. ובסרט הוא עושה את זה. ההומור בדמותו של ספיידרמן הוא חלק בלתי נפרד בסרט זה, כמעט כל שורה שנייה שלו כוללת בדיחה, מעידה או שטות כלשהי, וזה כיף. הוא מהנה, הוא מצחיק ותענוג לצפות בו. סוף סוף, לאחר שתי גרסאות שלא ממש הצליחו להבין את זה, קורה הבלתי ייאמן - ספיידרמן הוא נער שעושה צחוקים ונהנה מהחיים.


    פארקר מתחיל את המסע שלו בנקודה מאד ברורה - נער שלא ממש מבין מה הולך סביבו ורק מחפש את הכיף. ולאחר מכן, פארקר מסיים את המסע שלו בנקודה מאד ברורה - נער שמבין את הצורך באחריות ורצינות. ובעיניי, זה פנטסטי. מאז ומעולם (או לפחות מאז שהתחלתי את לימודי הקולנוע), כל שאני מחפש בסרט זו התפתחות של הדמות הראשית, מסע אותו הוא עובר. ויש את זה כאן, בצורה מאד ברורה.


    חשוב לציין, כמובן, כי גם מבחינה פיזית אפשר להצביע על ביצוע נהדר. הולנד הוא מתעמל ידוע, שרירי למדי, הידוע ביכולותיו המדהימות. וזה בהחלט מורגש כאן. את מרבית פעלוליו של ספיידרמן, אגב, ביצע הולנד בעצמו. אף על פי שלרגעים החליפה החדשה של ספיידרמן נראית ומתנהלת כמגוחכת (איך לעזאזל מערכת הפעלה ושדה ראייה ממוחשב בחליפה כה צמודה ללא מרווחים?!), ברב הזמן היא פשוט מגניבה. והחליפה תוצרת הבית, אשר מופיעה רק בשלב מאד ספציפי, היא חליפת גיבור-העל הטובה ביותר שראיתי אי-פעם. היא מציאותית. נער בסביבות גיל 16 לא יצליח ליצור חליפה בנויה לפרטי פרטים לגמרי לבדו, גם לא בגיל 18 (אהמ, "ספיידרמן המופלא"). וכאן זה מורגש: יצירה מגושמת ולא ממש ברורה, די פזיזה. זה מציאותי, וזה פשוט מדהים.


    אך כאן, לאחר כל שבע פסקאות אלו, נגמרות המילים הטובות. וכאן, בדיוק בנקודה זו, מתחילות לצוץ הבעיות. למרות הנקודות הכה חיוביות שזה עתה ציינתי, שהן באמת פשוט מדהימות, ישנן שש בעיות מרכזיות אשר מצליחות לקלקל בצורה נחרצת את הכל.

     

    זו הראשונה, החשובה מכולן, היא העלילה. אף על פי הבסיס הנהדר, כפי שלא מכבר פירטתי, העלילה סובלת מבעיות רבות. לאחר התחלה מבטיחה במיוחד, היא מתקדמת בעצלתיים, מסתבכת בתוך עצמה, מאבדת כל היגיון וקשר לינארי וגורמת ללא מעט בלבול ותהיות. ההתרחשויות מדלגות בין אירועים שונים, ללא הסברים רציניים, והתסריט, שלמרות שבטרם הצפייה חששתי ממנו אך הופתעתי ממנו מאד לחיוב בהתחלה, עושה "מה שנוח" בעצלנות רבה. אין הסברים ואין פתרונות, יש קיצורי דרך. פעילות לא חוקית עומדת להתרחש בוושינגטון? אז בצורה נוחה מאד מכשירי מעקב לא מוסברים יגלו את זה, וכדי שהנסיעה לאזור לא תהיה "חשודה" יהיה מאד נוח שחוג ההעשרה ממנו פארקר פרש בהתחלה פתאום ייסע לוושינגטון, וגם יקבל אותו כאילו הוא לא נטש אותם לפני כמה דקות בלבד. ואסור, כמובן, להשאיר יותר מידי דמויות, אז יהיה מאד נוח לגרום לאחת מהן לעשות טעות טיפשית, ואחר כך להרוג אותה סתם ככה. ואיזה כיף שיש את איירון מן שתמיד מגיע להציל את המצב? לא פעם אחת, וגם לא פעמיים - אלא שלוש. נכון, הדרך בה איירון מן מציל את המצב עוזרת להתפתחות דמותו של פארקר, וההבנה שהוא נוחל יותר מידי טעויות, אבל היא פשוט עצלנית.


    אגב, לרגעים בכלל לא מורגש שמדובר בסרט "ספיידרמן". אם "מלחמת האזרחים" היה "הנוקמים 2.5", אז "השיבה הביתה" זה "הנוקמים 2.7". סגירת קצוות פתוחים כבר אמרתי? אחרי חמש שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להשלכות אירועי הקרב על ניו יורק ב"הנוקמים"; אחרי ארבע שנים, מקבלים סוף סוף הסברים להתגלגלות דמותו של האפי הוגאן, מאז שנעלם ב"איירון מן 3"; ואחרי שנה, מקבלים סוף סוף את ההמשך למערכת היחסים הלא פתורה של סטארק ופפר פוטס, שנגדעה ב"איירון מן 3", נעלמה לחלוטין ב"עידן אולטרון" וזכתה להסברים רק ב"מלחמת האזרחים", אך כעת סוף סוף מתקדמת. ולא, זה לא משנה שפוטס לא באמת קשורה בצורה כזו או אחרת, כי כמה נוח שפארקר יכול להגיד כמה משפטים שיניעו דמויות אחרות למעשים אחרים, למרות שאין שום קשר.


    ומכאן, בנגיעה לפסקה זו גם, הבעיה השנייה - האנטגוניסט. לפני שאגיע לשליליות הרבה הטמונה בדבר, אציין דווקא את ארבע הנקודות החיוביות הברורות: מייקל קיטון נהדר, מאיים וקטלני; מניעיה של הדמות מובנים ואנושיים, קלים להזדהות ומוסברים היטב; נקודת המפנה מפתיעה במיוחד ומגיעה ממקום בהחלט לא צפוי, ומעוררת עניין רב; והסיום לא פחות ממצמרר. מדובר, בהחלט, בלא מעט נקודות חיוביות, אבל זה בדיוק כל הטוב שניתן למצוא.


    כחלק מהשלכות הקרב בניו יורק, ממשלת ארצות הברית, בסיועו של טוני סטארק, מחליטה להקים חברה לבנייה ושיקום בפיקוח ממשלתי אשר תטפל בנזקי קרבות מרובי נפגעים ונזק שכאלו, "בקרת נזקים". כתוצאה מכך, חברות משנה רבות אשר עסקו בתחום פושטות את הרגל ויוצאות מחוץ לעסקים. אדריאן טומס, הבעלים של אחת מהחברות האלו, משכנע את עמיתיו שלא לפרוש, אלא להשתמש בטכנולוגיה אותה אספו מעבודותיהם השונות לטובת פנייה לחיי פשע. מניעיו, אין על כך וויכוח, ברורים ואנושיים - הוא איבד את עבודתו, יש לו משפחה לפרנס (דבר זה מתקשר לנקודת המפנה המפתיעה) והוא נותר חסר אונים. הוא לא רוצה להיות "רע", אבל החיים מאלצים אותו להיות. הוא לא רוצה לפגוע באנשים, אבל הוא נאלץ לעשות כך. בשלב מסוים, אין לו כבר שליטה על מעשיו. הוא אנושי, הוא בסך הכל דואג למשפחתו שבראש סדר מעייניו. ואת כל זה, קיטון מצליח להעביר בצורה פשוט פנטסטית, ולעורר אימה רבה. וכמובן, חליפת "הנשר", אותה טומס יוצר בעזרת שותפיו ככלי למעשיו, מדהימה. והסיום, העימות הסופי בין פארקר לטומס, והנעשה אחריו - פשוט מצמרר.

     

    אבל את כל זה כבר כתבתי בראשי פרקים, אז מה בדיוק הבעיה אני מנסה להציג? בין טומס לפארקר אין קשר אמיתי שמעורר בניהם יריבות ומלחמה. טומס בסך הכל עוסק בענייניו, ופארקר נדחף אליהם כדי "להילחם בפשע" בשביל להוכיח לסטארק את יכולותיו. שוב - "מה שנוח", כי פתאום להפציע דמות כה משמעותית אל תוך יקום קולנועי שלם מבלי להזכיר היכן הייתה עד עכשיו ולמה פתאום כל כך חשוב לה להילחם בספיידרמן זה בסדר. וגם למה מכולם, פארקר נופל דווקא על טומס, ואיך הוא נתקל פתאום בדיוק בו מבין כל הפושעים הרבים בקווינס. אם כבר, תכל'ס, טומס הוא אויב ברור של סטארק, אז למה ספיידרמן? כי זה נוח.


    ומה עם שלושת הנבלים הנוספים? לא הרבה. שולץ, בגילומו של וודביין, מעצבן במיוחד ובקושי זז, ועד שמגיע תורו להראות את כוחו, זה מבוצע בצורה די בינונית שנגמרת בצורה ממש גרועה. ברייס, בגילומו של מרשל-גרין, מסתכם בלא יותר מ-7 דקות גרועות וחסרות כל פשר. מייסון, בגילומו של צ'רנוס, דווקא די מסקרן, אבל כמו השאר - לא עושה הרבה. ולבסוף, גארגן, בגילומו של מנדו, שלא קשור לכלום ומופיע רק כתירוץ נוח לתסריט, אבל דווקא בסוף (מאד בסוף, בסצנה שלאחר הכתוביות למעשה) מתחיל למשוך עניין רב.


    אחר כך, מגיעה הבעיה השלישית - הסיידקיק. נד לידס, בגילומו של ג'ייקוב בטלון, משמש לפארקר כמעין סיידקיק. וכאן, בניגוד לפסקאות ההקדמה, אני לא מתכוון להתלונן על חוסר הנאמנות לקומיקס, פשוט לדמות המוצגת בסרט. השניים הם החברים הטובים ביותר, זה שנים רבות, והם תקועים אחד בתוך השני. בשלב מסוים, לידס מגלה את זהותו הסודית של פארקר (זה לא ספוילר, זה היה בטריילרים), וזה מעורר תהייה מסוימת - הוא שמר מדודתו, המשפחה היחידה שלו, את זהותו כדי שהיא לא "תתחרפן", אבל למה הוא שמר את זה מהחבר הכי טוב שלו? באמת, כמה עצלנות זו להסביר שם אבל לא פה? בכל אופן, כשלידס מגלה אודות הדבר, הוא כמובן מתמלא אדרנלין, משגע את פארקר באינספור שאלות ורק רוצה לעשות עם היכולות של חברו שטויות וכמה שיותר. וכמו שפירטתי קודם של פארקר, זה הכי מציאותי שיש - ככה בן נוער מתנהג. אבל שם זה נגמר, כי ממש מעבר. ההגדרה הברורה מאד לסיידקיק היא "תרומה לגיבור במסעו וסיוע בהתקדמותו והתפתחותו", וזה לא משהו שיש פה. לידס לא עושה יותר מכמה התלהבויות ובדיחות פה ושם (די טובות למען האמת), ובמקרה אמיתי לחלוטין הוא מנסה לשכנע את פארקר לא לצאת ולהילחם כי "יש מבחן". כאילו, ברצינות?


    וזה מוביל לבעיה הרביעית - הסביבה העוטפת. כבן נוער, הסביבה העוטפת של פארקר היא עמיתיו לספסל הלימודים וצוות המורים בבית ספרו. זנדאיה מגלמת את מישל, אחת מחברותיו, שאפשר לתמצת את דמותה כ"קשקוש" או כ"שטות", וזה ממש מעצבן כשככה מתמצתים דמות שזוכה לזמן מסך כה רב (וזו בעיה בפני עצמה, לתת לשחקנית לא ממש קשורה זמן מסך כה רב, רק כדי למשוך קהל צעיר של חובבי Disney). היא אאוטסיידרית, ולא ממש יותר מזה. נכון, לעיתים היא די מגניבה, אבל שם זה נגמר. וישנו טוני רוולורי, המגלם את פלאש, שהוא סתם פוץ, וכל רגע בו הוא מופיע גורם לתחושת אי-נעימות. כי תכל'ס, הוא סך הכל תירוץ נוח לתסריט לכמה מקרים בודדים, ולא יותר מזה. וטוני לא שחקן טוב במיוחד, בהסתמך על המשחק הדי רע שהוא העניק לדמות. וישנם עוד לא מעט (די הרבה) תלמידים שעוטפים את פארקר בבית ספרו, אבל הם נזרקים לשנייה כי "היי, תראו את הדמות המגניבה הזו שהייתה בסדרה האהובה משנות ה-60!" וכו', ואז נעלמים. ועל אף פוטנציאל רב ביצירת מערכת יחסי של "מורה-תלמיד" בסגנון "אב-בן" בין פארקר לאחד ממוריו, בקושי נעשה שימוש בדמויותיהם הדי מסקרנות של צוות בית הספר.


    אך זו שאמורה לעמוד בראש הסביבה העוטפת, היא הבעיה החמישית - מושא האהבה. ליז אלן מאז ומעולם הייתה אהבתו הראשונה של פארקר, לפני סטייסי ולפני מרי ג'יין, ולכן משמח מאד לראות שנעשה בה סוף סוף שימוש. רק חבל שזה לא שימוש טוב, כזה שזורקים לפח לאחר שימוש חד-פעמי. לורה הרייר, המגלמת את דמותה, היא בהחלט יפה, וזו הסיבה שפארקר מתאהב בה. שם זה מתחיל ושם זה נגמראין מעבר. הוא לא מכיר אותה בכלל, הוא לא מחפש את הפנימיות שבה או דרך בה היא תאתגר אותו, היא יפה וזה כל מה שאכפת לו. זה כל כך סתמי עד כדי עצבים, שכך סרט מיינסטרים מצייר אהבת נעורים. והיא גם גדולה ממנו בשנתיים, הם אפילו לא באותה כיתה או גיל, אגב. גרסתו של מגוויר התאהבה במרי ג'יין כי הם הגיעו מרקע דומה וחלקו טרגדיות משפחתיות וגרסתו של גארפילד התאהבה בסטייסי כי היא אתגרה אותו ולימדה אותו דברים שלא ידע קודם, אבל גרסתו של הולנד התאהבה באלן כי היא יפה וזהו.


    ואיפה בדיוק הייתה המשפחה שלו כדי להגן עליו מזה? זו היא הבעיה השישית - המשפחה. כל כך נהניתי לא לשמוע על כך שהוריו נטשו אותו, מאלף ואחת סיבות, ולא לשמוע על המוות הכה טרגי של בן (זה מוזכר, מאד בקטנה). לפחות ציפיתי שמיי, בגילומה של מריסה טומיי, תיקח חלק משמעותי בחייו - אבל היא לא, היא פשוט שם ולא מעבר לכך. היא מגיעה כשזה נוח, ואחר כך הולכת, ושוב חוזרת כשזה נוח. וכמה נוח להשתמש בה לסצנת הסיום (תראו ותבינו). היא המשפחה היחידה שיש לו, הבן אדם היחיד שהוא יכול לסמוך עליו וצריך לשתף איתו את הכל, אבל לא. פשוט לא.


    ואחרי כל זה, אציין נקודה חיובית נוספת ואחרונה - ויזואליה. תקציב ההפקה, ביחס לאחרים ביקום הקולנועי, היה נמוך (175 מיליון, מתוכם כ-50 מיליון נשרפו עוד בהתחלה עבור שכרו של דאוני ג'וניור), אך השימוש בו נעשה היטב. זה לא DC, אבל זה בהחלט מורגש כמו Marvel - סבירות. יש כמה רגעים יפים למדי, במיוחד כמו סצנה בה מעבורת נקרעת לשניים, ובהחלט כיף לצפות בהם. אבל לא מעבר, ממש לא.


    תמונה קשורה


    בשורה התחתונה, מדובר בסרט סביר - הוא נהנה מנקודות חיוביות נהדרות מאד ברורות, אך גם סובל מהרבה בעיות חמורות. כחוויה קיצית, "סרט פופקורן", הוא בהחלט עושה את העבודה, אך לא מעבר. 93% לא הגיעו לו. ובדיוק כפי שזה עתה ציינתי, וגם ממש בהתחלה - "ספיידרמן: השיבה הביתה" הוא סרט סבירותו לא.

    ציון סופי: 6.7 מתוך 10

    --------------------------------------------------------------
    כולם כעסו על Sony על ש"העזו" להציג את "ששת המרושעים", התאחדות נבלי-על כנגד ספיידרמן, בשלב כל כך מוקדם. הפלא זה פלא, Marvel עושים את זה בסרט הראשון, ועוד עם דמויות שבכלל לא קשורות למקור של הקבוצה. אף אחד לא יפצה פה, אה? אבל תכל'ס, אחת מסצנות האחרי כתוביות הטובות ביותר אי-פעם, באמת - מסתוריתמסקרנת ואפלולית.
    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה