כותרות TheMarker >
    ';

    נקודת מבט

    0

    הולכת שבי אחריה. ביקורת על הסרט "אחרַייך"

    2 תגובות   יום שישי , 22/9/17, 12:59

    האנדרטה שבנתה רנא אבו פריחה לאִמה בנויה מקטעי וידיאו, מוזיקה, שיחות ומונולוגים. אוסף של שברים שהורכבו לסרט דוקומנטרי אישי ומלא עוצמה. "אחרַייך" היא קראה לסרט, רמז למנהיגותה הטבעית של האֵם שלא קיבלה שום דבר כמובן מאליו. אישה שחרשה תלם חדש עבור משפחתה וקראה תיגר על המסורת המוסלמית בה גדלה.

    רנא לא היתה צריכה להרחיק בכדי למצוא חומרים לסרט. הדרמה התרחשה אצלה בבית, בעומר שליד באר-שבע. אמא מג'ת שבמשולש ואבא בדואי מתל-שבע מתיישבים בליבו של יישוב יהודי, אליטיסטי, אשכנזי ומבוסס. חמישה ילדים הם גידלו בסביבה יהודית דוברת עברית.

    ''

    הסרט נפתח ומסתיים לאחר מותה של האם רודיאנה. משחזר אירועים מחייה של המשפחה מהרגע בו הנערה הצעירה ממרכז הארץ התאהבה בצעיר בדואי מהדרום ומחליטה לקשור את חייה איתו. ההחלטה המשמעותית הראשונה של רודיאנה מלמדת על אופיה החלוצי והבלתי מתפשר של אישה שהחליטה בשלב מוקדם בחייה "להראות לכל הערבים... איך צריך לחנך בנות". גם ההחלטה לעבור מתל-שבע לעומר נבעה מהרצון הברור שהבנות שלה לא יגדלו "איך שגדלים הבדואים בנגב".

    הסרט הולך קדימה ואחורה, משלב קטעי וידיאו משפחתיים שצולמו לאורך השנים ביחד עם סצנות שצולמו במהלך התקדמות מחלתה של רודיאנה. ככל שהמוות התקרב כך עלה נושא הקבורה וההתמודדות עם רצונה של האם להיקבר בעומר. מאמצי רנא ואחיותיה למלא אחר בקשתה נפלו על אוזניים אטומות. במילים יפות ונחרצות הודיעו למשפחה – עד כאן. אתם אמנם גרים בעומר אך להיקבר בה לא תוכלו. אירוע קטן לכאורה שחושף את השסע העמוק בין היהודים למוסלמים. את ההתנשאות והגזענות של היהודים כלפי שכניהם.

    "אני לא מצליחה להבין מה הבעיה בכלל" אומרת יסמין, ד"ר יסמין אבו פריחה, אחותה הגדולה של רנא. גם אני, הצופה היהודי, האשכנזי, החילוני לא מצליח להבין מה הבעיה. למה בית קברות צריך להיות על טהרת הגזע? ולמה אי אפשר להכשיר חלקה קטנה ללא יהודים? נקודות ההשקה בהן הדת משתלטת על החיים מוציאות מהממסד ונציגיו את הרוע. לאורך כל ההיסטוריה הזוועות הנוראיות ביותר של המין האנושי בוצעו בשם הדת. בשם מישהו שחשב שהוא נציג האל ויודע טוב יותר מאחרים מה נכון. גם כאן, בסיפור הקטן של קבורתה של רודיאנה אבו פריחה, נרמס הכבוד האנושי בשם הדת. כי מישהו חשב שהוא נציג האל ויודע יותר טוב מאחרים מה נכון.

    חלומה של רודיאנה היה לראות את הילדות שלה אוחזות בחתן. היא, שהתעקשה לגדל את בנותיה בין יהודים, לא רצתה ללכת את הצעד הנוסף ולהגיד שיהודי זה בסדר. "אני חושבת על הילדים... שלא יהיו מבולבלים" אמרה לבִּיתה.

    ''

    לאחר מותה של האם, שאלה רנא, כשאלה רטורית, את אביה: "אתה רואה אותי מתחתנת עם בדואי?" והפריימים נעו בין הלכלוך והזוהמה של תל-שבע והבית הפרטי המטופח בעומר.

    רמז על הקשיים התרבותיים בחייהם של ההורים ניתן היה לראות בסצנה מופלאה בה כועסת רודיאנה על בעלה וצועקת "תמיד מחליטים עבורי... זו מנטליות של בדואים". זה כמובן הפוך מנקודת מבטו של האב. הוא עבר בשבילה עם משפחתו לעומר וניתק כמעט לחלוטין את קשריו עם משפחתו שגרה פחות או יותר מעבר לכביש. המרד שלו במשפחתו כמעט ולא מצולם ורק לאחר מותה של אשתו מגיעים בני המשפחה הבדואים לניחום האבלים. מדגישים בלבושם ובסגנונם את התהום הפעורה בין חלקי המשפחה שכביש אחד חוצץ ביניהם.

    הסרט "סופת חול", שזכה בפרס "אופיר" לסרט הטוב ביותר בשנת 2016, הציג בפני הנערה הבדואית הצעירה שתי אופציות. ללכת עם הלב אחר האהבה או ללכת עם המסורת ועם מה שהאבא החליט. ספוילר – הנערה לא הלכה אחרי אהבתה. לעומת זאת הנערה רודיאנה כן הלכה אחר אהבתה ושברה את המסורת ואת רצונו של אביה. החלטה שמשפיעה עד היום על חמשת ילדיה. רנא, שערבית היא שפת אימה אך איננה שפת האם שלה, נגסה מתפוח החילוניות והחופש מדת.

    ה"נציגה הרשמית" של "מגזר" הנשים הזה היא לוסי אהריש. צעירות ערביות חילוניות שגדלו (או שגרות היום) בשכונות יהודיות ורוב חייהן מתנהל בעברית, הרחק מהשמרנות הערבית והדת המוסלמית. נשים שאין סיכוי שיחבשו חיג'אב ויחיו בבית ערבי פטריאכלי ושמרני.

    בשיחה עם רנא לאחר הקרנת הסרט בסינמטק תל-אביב שאלתי אותה אם מישהו ממשפחתה התחתן כבר. "לא" היתה תשובתה, "אבל לאבא שלי יש עוד סבלנות" הוסיפה בחיוך. אני חושש שרודיאנה קראה את העתיד בצורה בהירה. "אני אבריח אתכם לחו"ל" אמרה לרנא באחת השיחות שלהן. במבט מפוקח על המציאות הישראלית יש סיכוי גבוה שרנא תמצא את עתידה האישי והמקצועי מחוץ לישראל. חופשיה מכל ההלכות והאיסורים והשמרנות והמבטים והשאלות והדת.

    מעניין מה מירי רגב היתה אומרת על הסרט. מצד אחד יש כאן סיפור שהוא מאה אחוז פריפריה. מצד שני, בבית הקברות של עומר ניתן לקבור רק יהודים. לב לא יהודי שנדם לא ייקבר שם. מאה אחוז גזענות.

    את ההזמנה לסרט קיבלתי מחנין, צעירה ערביה שגרה בתל-אביב. כששאלתי אותה מאיפה היא מכירה את רנא היא ענתה: "כולנו חברות... יש לנו אחת את השניה". בתוך המבוך של החברה הישראלית, בין הערבים ליהודים, בין העברית לערבית, בין השמרנות למתירנות, בין הדת לחילוניות, בין הדיעות הקדומות והגזענות, בין ההווה וזיכרון המבוגרים, בין השיער הגלוי והחיג'אב - צעירות ערביות חילוניות לא ציוניות מוצאות אחת את השניה. כי את מי הן יכולות למצוא?

    הציון שאני נותן לסרט הוא 5 מתוך 5. למה? כי הסרט מהדהד עוד זמן אחרי שהאור נדלק באולם. מומלץ לראות בסינמטק. מסך גדול תמיד עדיף על ה VOD וגם יש סיכוי שרנא תהיה בהקרנה.

     

    ''

    https://youtu.be/VfuEgLo2V7U

     

    דודו ישורון

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/9/17 08:49:
      המשוב שלך מצטרף לפאזל הביקורות שהללו את סיפור החיים המורכב והמרגש עד דמעות ואת האמנית העולה. גם הכתיבה הקולחת הסוחפת והמדויקת שלך מעידה על הכישרון שלך להרכיב יצירה עשירה שמעניקה לקורא את החוויה של להרגיש לחשוב ולאהוב ללא נשימה. אגב, מתוך הראיונות הבנתי ששרשי התרבות הבדואית ואולי נקמה קטנה מנעו מהאב להלחם על קבורת האם בעומר.(אולי זו פרשנות שלי).
        22/9/17 13:29:
      סיפורים על נשים שחצו את הקווים זה חומר מעולה לסרטים וספרים. הצגת יפה את נקודות העניין שבסרט - עושה חשק לראות. שנה טובה, וטוב שחזרת.

      ארכיון

      פרופיל

      מסתכל סביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין