כותרות TheMarker >
    ';

    מבקר בסביבה

    תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות - תרבות !!!

    פוסטים אחרונים

    עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

    פולחן החברות בעידן הבגידה / יוקי לביא

    0 תגובות   יום חמישי, 19/10/17, 20:11

      "עשרים וכמה שנים אחרי אותה חווייה משירותו הצבאי, מיקי הוא גניקולוג אמיד, נשוי ואב לבת, באמצע שנות הארבעים לחייו. חבריו מהסדיר מלווים אותו עדיין, אלא שמשא החברות של פעם נעשה כבד יותר. כל מפגש בין החברים המבוגרים מדגיש בפניהם את אובדן הנעורים המהיר. הם רואים זה בפני זה את קמטי מלאכת ההישרדות היום יומית בחברה הישראלית שהשתנתה לנגד עיניהם..." ( הלל מיטלפונקט )  

     

    ''

    צילום: ז'ראר אלון

     

      מיקי, עמי וקריץ - גיבוריו של המחזה "איסמעליה" המוצג על בימת הקאמרי - כבר אינם חיילים בסדיר. למעשה הם כבר לא הדבוקה המשולשת מימי השירות הצבאי במלחמת יום כיפור. אז, בשלהי 1973, הם שרדו את אימת המלחמה, אך אחוות הלוחמים הכנה והאמיתית איננה צולחת את פגעי הזמן. הלל מיטלפונקט, המחזאי והבמאי, יוצק לתוככי השלושה את משקעי העבר, את הצלקות והנרטיב ( המוחשי והמדומיין ) ובעיקר מפנה זרקור חד ונוקב אל ההווה המייסר. ערב אחד בחיי השלישייה, ערב של התחקות אחר הסיפור ההוא, ומציאת ה"אני" בתוככי השוחה הצה"לית והבטחות כזב שנמוגו. מיקי הגניקולוג ועמי העיתונאי נותרו חברים טובים, אך קריץ חסר המקצוע המוגדר, איש לכל עת, איננו חלק אינטגרלי מהם. מפגש מקרי עם מיקי בבית מלון בים המלח מוליד שיחה חטופה בין השניים, כשבסופה נסללת עבורם הדרך בשנית, מעין פיצוי הולם. קריץ האבוד מחפש את עצמו בכל תחנה בחייו - האישית, הנפשית והמקצועית - ומיקי עשוי להוות מזור בעבורו, בייחוד לאור עוולה מסויימת שפערה סדק ביניהם, ואולי כעת היא תבוא על פתרונה. גם ביחסיו עם עמי, מיקי איננו חף מטעויות. גם לעימות שעתיד להתרגש עליהם בסופה של ההצגה הד"ר לגניקולוגיה מגיע כשידיו טמאות ומזוהמות, עימות שבדרך פלא ינכח בו קריץ בכבודו ובעצמו. טינתו ואיבתו למיקי בטלים בשישים אל מול הפגיעה והבגידה הכואבת אותה הנחית עליו עמי, שנים ספורות קודם לכן. בערב המדובר, בסלון הווילה רחבת הידיים, קריץ יגיע לסופו של סגירת חשבון הדמים עם חבריו לנשק, מהלומה אחר מהלומה ישלוף משרוולו, חיצי תרעלה שיעניקו לו את הקתרזיס המיוחל...

     

    ''

    צילום: ז'ראר אלון

     

      מיטלפונקט אוהב את גיבוריו, סלחני לחולשות האנוש שלהם, אמפטי ומבין את נסיבות חייהם העגומות ש"הביאום עד הלום". הוא איננו שופט לרגע את מחול השדים ההרסני בו השלושה מרקדים, וכל אמירה או רפליקה של שחקניו, כל הסבר מתחטא או התבצרות ילדותית בשיגיונות העבר מעניקה לו ולהם רגעים מזוקקים. חומרי הגלם של "טוהר הנשק", "אחוות הלוחמים", "אהבה מקודשת בדם" ו- "שותפות גורל" מייצרת שיח מבריק, חידודי לשון מענגים, ושעה וחצי של הנאה צרופה. 

     

    ''

    צילום: ז'ראר אלון

     

      "גיבורי איסמעלייה בוגדים בבגרותם באנשים הצעירים שהיו פעם ומרבים לבגוד גם זה בזה. בצד הכרותינו החדשה האינטימית את נושא מחירה האיום של המלחמה, כל מלחמה, נולדה לה אמונה והבטחה שלכשנפשוט את מדינו מחזור שונים אל חיינו האזרחיים, אנו נהיה שליחיה ומבשריה של תמורה חברתית פוליטית, כי לא ייתכן שהכל, כל זה, ישוב להיות כשהיה"  ( הלל מיטלפונקט )

     

    ''

    צילום: ז'ראר אלון

     

      "איסמעלייה" אינו רק מחזה על התפרקותה של חברות ושל התפוררות הסולידאריות המיליטריסטית. היא בראש ובראשונה פרק מכונן על אובדן הגבריות, על הגבר הישראלי המחוספס שהיטיב לנווט ולהתמודד עם מסלולי המכשולים בשדה הקרב, אך ניגף - פשוטו כמשמעו - במציאות ובמרקם החיים של ימי החולין. זוהי הצגה שבוחנת את קורותיהם של שלושה גברים בגיל העמידה שלומדים את צעדיהם הראשונים ואת חבלי לידתם בעולם נטול פקודות ושטחי לחימה. מיטלפונקט מקלף ברגישות את שכבת האתוס הלאומי ומציג את שלושת יציריו כפיו במערומיהם. אלון דהאן מגלם את קריץ, שיש מי שמכנים אותו "תולעת" וגם אתם תמצאו את עצמכם מהנהנים בהסכמה מחוייכת. דמותו מגושמת ומסורבלת, אך עורמתו מהדהדת למרחקים. הוא החולייה החלשה, הלא -יוצלח, זה ששבוי בתקופת שירותו הצבאי, זה שהוא ככל הנראה סוחב סוג של הלם קרב, וזה שפגוע. פגוע משני חבריו דאז, ומכל מי שנקרה בדרכו והיפנה לו עורף. מיטלפונקט ודהאן העניקו לאישיותו נופך נוסף, כי בסופו של תהליך לא נחוש רק כעס עליו, אלא גם חמלה, וזה סוג הקסם. לצידו עמי, שלנעליו מחליק מיכה סלקטר, אחד מהשחקנים האיכותיים והמרשימים בתיאטרון הישראלי. קולו העמוק, פניו הרכות והחכמות מעניקות לעמי את מימד ההרהור. האיש המתוסכל עד עמקי נשמתו, זה שנקודות שבר בחייו מאלצות אותו לפנות למיקי בהצעה פרועה וסוריאליסטית ( לא אגלה לכם מהי... ), וזה שבוחן כל פסיק ונתח באינטגריטי וברף שהציב לעצמו. סלקטר משכנע ומעורר בנו רגשות חמים כלפי עמי, שכמעט עד למערכה האחרונה לא מפסיק להתחבט. באפילוג הוא לפתע ומגלה אסרטיביות, כזאת שמותירה את בהלם את מיקי. גיבור המחזה, האיש שמספר לנו את מעללי השלושה, הוא עמוס תמם. דומיננטי, נחוש, ממולח ומהלך בין הטיפות. לכאורה סיפור הצלחה, אולם ככל שהבקיעים מתגלים, כך נחשפת דמותו הנכלולית, כך נערמים שקריו הבלתי מטוייחים כהלכה. הוא הבוגד הסדרתי, ולא רק בחבריו, כי אם בכל מי שיעלה בדעתו. מיקי עובר טלטלה עוצמתית, ומתפרק לרסיסים עד ששבר הכלי שנגלה לעינינו לבסוף שונה באופן מתריס מהאיש זקוף הקומה שנשא את מונולוג הפתיחה, ושדבריו המסכמים מכמירים לב בנבואתם : "כשאראה את החברים בעוד מספר ימים או שבועות או חודשים נהיה כבר אחרי, כולנו כבר נהיה אחרי. עמוק עמוק בתוך חיינו, בתוך שנות חיינו היפות ביותר..." 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      YukiLavy
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין