כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים)", ביקורת

    0 תגובות   יום ראשון, 29/10/17, 12:49

    ''

     

    סרטיו של נואה באומבך, ברובם, מרגישים די דומים. הם כמעט תמיד מעמידים במרכזם דמויות אינטלקטואליות העוסקות בתחום מסוים בעולם האומנות, בעלות תא משפחתי מפורר או מתפורר באופן כזה או אחר, שאוהבת לפטפט מבוקר עד ערב. סרטיו תמיד מרגישים קטנים ולא זוהרים (למרות שבאומבך, כמו שותפו בעבר ווס אנדרסון, תמיד מצליח למשוך אליו לא מעט כוכבים גדולים) עם שפה קולנועית על פניו מאוד פשוטה. מעין נוסחה שחוזרת על עצמה. אבל אם אוהבים את באומבך, שהוא הכלאה מקסימה בין וודי אלן, ווס אנדרסון, תנועת הממבלקור וקולנוע צרפתי, אז כל סרט חדש שלו הוא חגיגה קטנה שחייבים להגיע אליה. אז הכנסתי את עצמי לטוקסידו ישן וצללתי היישר אל תוך "סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים)", כי אין כמו חגיגה של באומבך.

     

    במרכז סרטו החדש של הבמאי הניו-יורקי עומדת משפחת מאירוביץ' המפורקת והמפוזרת, שבראשה הפסל הרולד מאירוביץ' (דסטין הופמן), מי שקיבל את עיקר התשואות בקריירה שלו על פסל אחד שמכר לפני המון שנים ועל שנותיו כמורה באוניברסיטה, אדם שהיה אב אמיתי רק לאחד מבניו וזנח את בנו השני ובתו, שעסוק בעיקר בעצמו. בנו הבכור, דני (אדם סנדלר), היה עקר בית רוב חייו הבוגרים ובעיקר עסק בגידול בתו אלייזה (גרייס ואן פטן), וכעת עליו להתמודד עם עזיבת בתו לקולג' ופרידה מאשתו, ועובר לגור תחילה אצל אביו ואז אצל אחותו ג'ין (אליזבת מארבל), הדכאונית. הבן הצעיר יותר הינו מת'יו (בן סטילר), היחיד שבאמת גדל אצל אביו אבל נוטר לו טינה על כך, הינו איש עסקים מוצלח שגר אי-שם בלוס אנג'לס, רחוק ממשפחתו שבניו-יורק, וגם הוא חוזר על חטאי האב.

     

    נושא התא המשפחתי והתפוררותו והניסיון לאחות את הפצעים, כפי שציינתי, הוא נושא שחוזר אצל באומבך לא מעט. הדוגמה הבולטות ביותר היא אולי בסרטו הטוב ביותר, "חיים בין השורות", שעוסקת בשני ילדים בצל גירושי הוריהם. גם "במיסטרס אמריקה" ו"כשנהייה צעירים", שניהם מסרטיו החדשים יותר, ניתן למצוא דמויות במשבר משפחתי, הראשון אודות צעירה שמתחברת עם מי שתהייה אחותה החורגת ובשני בזוג נשוי המצוי בשגרה שיכולה לשבור אותם שמנסים להדליק מחדש את האש ולחיות מחדש את הנעורים דרך זוג צעיר והרפתקני. אבל נראה שב"סיפורי מאירוביץ'" באומבך לוקח צעד אחד קדימה. אנחנו נכנסים אל הסצינה כאשר המשפחה שבכותרת כבר מפורקת לגמרי, שני האחים הגברים לא מדברים ביניהם ויש ריחוק קר גם בין האב לבניו, למרות שדני, האח המבוגר יותר, מגיע לחיות עם אביו. יש ביחסים ביניהם סוג של ניצול, כאשר האב משתמש בבנו כמשהו לעשות בזמן שאשתו הנוכחית (אמה תומפסון) נוסעת לטיול והבן באביו, כדי שיהיה לו מקום לישון.

     

    הרולד מאירוביץ', אב המשפחה, הוא אדם שנותן לאומנות את הכבוד הראוי לה בעיניו, ונראה מאוד מאוכזב שאף-אחד מבניו משפחתו לא עוסק באומנות, אבל למרות שהבן האומנותי ביותר (דני, שאמנם עזב את קריירת המוזיקה כשהיה צעיר אבל המשיך לנגן כל חייו וגם גידל בת שהולכת לאותו הקולג' בו לימד הרולד כדי ללמוד קולנוע) נמצא ממש מתחת לאפו, אב המשפחה ממשיך לדבר על הבן שהלך הכי רחוק ממנו ומהאמונות שלו – מת'יו, שחייו סובבים סביב עשיית כסף. הדמות שעוברת את ההזנחה הכבדה ביותר היא ג'ין, שסיפורה באמצע הסרט מדגיש איך זה היה לגדול בצלו של הרולד, ואת הנזקים שהוא עשה לילדיו.

     

    ''

     

    אבל זהו גם סיפור על ניסיון לאסוף את השברים, אולי על אור קטן בקצה המנהרה. שני אירועים שונים שקורים במקביל מובילים את שלושת האחים להתקבץ יחדיו ולראשונה בחיים להתנהג כקבוצה, כתא, כמשפחה, דווקא ללא האב, שמספק רק את הסיבה לאסיפה של האחים, אבל ריחוקו מהם הוא זה שמוביל לקירובם. בסופו של דבר אולי מהאפר ייצא איזה סוג של תא משפחתי, קצת עקום, אבל קיים. 

     

    נואה באומבך, שכתב עם ווס אנדרסון שני סרטים ("עמוק במים" ו"מר שועל המהולל") ועומד מאחורי "פרנסס הא" המצוין, "גרינברג", "מרגו בחתונה" ו"בועטים וצורחים" הנייטיזי המומלץ מאוד, מצטיין בכתיבת דמויות דפוקות שמחפשות תקווה, ותמיד יודע ללהק את אותן דמויות נכון. בראש כולם עומד דסטין הופמן בתור אב המשפחה, שכמו זיקית נכנס אל תוך הדמות עד שכמעט אי אפשר לזהות אותו. הוא מדבר ומדבר, אבל עושה את זה כל-כך טוב. בן סטילר חוזר לשתף פעולה עם באומבך בפעם השלישית בתור מת'יו וגם הוא מצוין. אבל ההפתעה הגדולה היא אדם סנדלר, שמשחק את דמותו העצובה של דני, הדבק העצבני של כולם, באולי תפקידו הטוב בקריירה. הנשים בסרט משחקות תפקיד חשוב, אבל שלושת הגברים הם לב לבו של הסרט.

     

    נואה באומבך וצלמו רובי ראיין נותנים לדרמה הקומית הקטנה הזו מראה ייחודי מאוד, שכמו כל סרטיו של באומבך מצליחה להרגיש גדולה יותר ממה שהיא. "סיפורי מאירוביץ'" ממשיך לפתח את סגנונו הקולנועי של באומבך שמצטיין לא רק בכתיבה מושחזת וחדה, מלאה בניאונסים ורפרנסים אבל מבלי לבלוע את הראש של הצופה, אלא גם בצילום נקי ועריכה מיוחדת שקוטעת לא מעט סצינות באמצע בצורה חכמה מאוד.

     

    "סיפורי מאירוביץ' (חדשים ונבחרים)" הוא תוספת נהדרת לפילמוגרפיה שכבר מורכבת מלא מעט סרטים נהדרים, שמרגיש מחוץ לזמן. אני מאוד אוהב את סרטיו של באומבך ותמיד שמח להצטרף למסכת הפטפוטים החדשה שלו, וסרטו הטרי ביותר, בעיניי, מתברג למקום גבוה ברשימת סרטיו של הבמאי. מעניין עוד כמה זמן יחזיק השטיק של באומבך, אבל בינתיים זה עובד ובגדול. עם תסריט חכם, דמויות שתמיד נראה שעושות את הדברים הלא נכונים אבל שקשה שלא להיות בצד שלהם, תצוגות משחק מצוינות וסיפור, שלמרות שהוא לא קצר (כמעט שעתיים) ולמרות שנראו שהאנשים בו מעולם לא יפסיקו למלמל ולהפריע אחד לשני, מחזיק אותך קרוב אליו. 

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין