כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "גוד טיים", ביקורת

    0 תגובות   יום שני, 6/11/17, 12:02

    ''

     

    "גוד טיים" (Good Time), שהוקרן לראשונה במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, הוא יצירה שכולה בנויה על אהבת אחים. לא רק שהאנשים שמאחורי הקלעים, שביימו, כתבו, ערכו ואחד מהם אף מככב בסרט, הם אחים, אלא שההתנעה העלילתית של היצירה מטמטמת החושים הזו היא אהבת בין שני אחים. קוני (בגילומו של רוברט פטינסון) מגיע, בעיניו, להציל את אחיו ניק (בני ספדי), שכפי שמתברר לנו מסצינת הפתיחה של הסרט הוא לקוי מנטלית המתנהג כמו ילד, משירותי הרווחה. מכאן שני האחים יוצאים לאודיסיאה לילית שכולה טירוף, המתחילה עם שוד בנק ביוזמתו של קוני, שרוצה לעזוב עם אחיו את העיר ואת ביתה של סבתם בהם הם גרים, ולעבור לבית במקום שקט בו יוכלו לעשות מה שהם רוצים. כמובן שכל דבר שיכול להתקלקל, מתקלקל.

     

    האחים שמאחורי היצירה הזו הם ג'וש ובני ספדי, שמביימים מאז שנת 2008 וקיבלו הכרה אמיתית ראשונה עם סרט הקודם משנת 2014, "השד יודע מה" (Heaven Knows What), שהפך אותם לשיחת היום. ג'וש גם כתב את התסריט, יחד עם רונלד ברונסטין (שכתב יחד עם האחים גם את סרטם הקודם), שערך את הסרט יחד עם האח השני, בני, שבנוסף לבימוי גם משחק בסרט. את "גוד טיים" הגיעו האחים לביים אחרי שרוברט פטינסון יצר עמם קשר, בעקבות תמונה שראה מתוך אחד מסרטיהם, שלפיו טלטלה אותו רגשית. הוא רצה מיד לשתף עמם פעולה והתסריט נכתב במיוחד עבורו.

     

    השילוב של האחים ספדי יחד עם פטינסון נראה כמו נוצר בשמיים וראוי להמשיך הלאה ולהפוך לאחד משילובי הבמאים-שחקן הגדולים ביותר, אם באמת הם ימשיכו לעבוד ביחד (מה שאני מאוד מקווה שיקרה). יש הרגשה של חיבור מידי בין היוצרים לכוכב הראשי שלהם שסוחב את הסרט על גבו ומופיע לאורך רוב דקות הסרט ללא הפסקה ונותן הופעה מחשמלת שממלאת את המסך בעוצמה. פטינסון, שהחל את הקריירה שלו בתור ערפד מנצנץ ב"דמדומים" ובעיניי כבר הראה מנעד מיוחד ב"קוסמופוליס" המושמץ של דיוויד קרוננברג, מגיע לפסגת הקריירה שלו ב"גוד טיים", ולמרות שמקבל המון עבודה מהבמאים-תסריטאים שלו הוא עושה את הכל בכוח מלא וללא הפסקות או עצירות. קוני הוא דמות שבורה שמנסה בכל כוחה להציל את אחיו ממה שבהשקפת עולמה היא כלא שימנע מהם לחיות את החיים שבעיניו מגיעים להם. רוברט פטינסון מגלם את זה נהדר.

     

    באדי דוראס מגלם את ריי, דמות מפתח בסרט שאת טיבה אני לא אגלה, ומקבל גם הוא המון רגעים של חסד ביצירה מבחינת משחק, למרות שדמותו, כמו קוני, היא התגלמות של חוסר מזל והחלטות מטופשות. גם הצלעות הנשיות בסרט, ג'ניפר ג'ייסון לי בתפקיד קטן אבל נהדר וטליה וובסטר הצעירה שמשמת כעוד עדות לסוג האדם שפטינסון מגלם בסרט, עושה עבודה טובה. אני לא בטוח עד כמה האמנתי לבני ספדי בתור אחיו של קוני, ניק, אבל יכול להיות שזה כי באתי הם הידע שהוא אחד מיוצרי הסרט אבל אולי לא הצלחתי לעשות את הניתוק הזה בין הפרסונות. צפייה נוספת, שתגיע בקרוב מאוד, תוכיח אותי כנראה על טעותי.

     

    ''

     

    "גוד טיים", ולא בטעות אני מניח, מזכיר מאוד סרט נוסף שעשה את בכורתו בקאן (ואף זיכה את יוצרו בפרס הבימוי הנחשב) ומתרחש גם הוא בעיקר בלילה, "דרייב" של ניקולס וינדינג רפן. בעיניי מדובר באחד מן הסרטים הגדולים של השנים האחרונות ולמרות שהשוואה אליו לא עושה חסד לאף סרט, "גוד טיים" מצליח לזרוח גם ליד סרטו של רפן, למרות שהוא לא טוב כמוהו. שני הסרטים מקפלים בתוכם עלילת פשע המתרחשת בעיקר כשיש חושך בחוץ, דמות שהכל מתקלקל לה, מוזיקה אייטיזית אלקטרונית ומלאה בעוצמה ובימוי בטוח המשתלב עם צילום שעוטף את הסרט באורות ניאון זורחים. אני בטוח שהאחים ספדי צפו ב"דרייב" בזמן יצירת סרטיהם ושאבו לא מעט השראה ממנו, אבל לא כמו במאים אחרים המנסים לחקות יצירות קודמות, הם יוצרים משהו שהוא אך ורק שלהם ומרגיש חדש ומרענן לגמרי, כמו משהו שלא ראינו קודם.

     

    על המוזיקה אמון דניאל לופטין, שמוכר יותר בשם הבמה שלו אונותריקס פוינט נבר, מוזיקאי אמריקני אקספרימנטלי. המוזיקה בסרט היא ללא ספק דמות מפתח שחוזרת לרדוף את הצופה לאורך כל היצירה וצובעת של סצינה בצבע אחר, ושיר הסיום, עליו עבד לופטין יחד עם אגדת המוזיקה איגי פופ, היא פשוט ענקית וסוגרת את הסרט כמו סרט מתנה הקושר אריזה יפיפייה. המוזיקה משתלבת מצוין עם הצילום של שון פרייס וויליאמס, שכבר עבד עם האחים בעבר וגם צילם בשנת 2017 את סרט המדע-בדיוני העצמאי "מרג'ורי פריים". האחים ספדי מביימים את הסרט כמו פצצת אנרגיה שעוצרת רק לרגעים קצרים לקחת אוויר ואז ממשיכה להתפוצץ, אבל מבלי להיגרר למניירות מיותרות ועל וויתור התוכן על מנת היופי הויזואלי. יופיו של הסרט לא מגיע בהכרח משוטים אסתטיים ומעוצבים לעילא כמו אצל רפן, אלא דווקא משילוב את כל כלי המוזיקה יחדיו ליצירת סימפוניה אחת שלמה.

     

    "גוד טיים" נהנה מהיותו סרט שהגיע לאוויר העולם בלי המון ציפיות, שמאחוריו אן שמות גדולים מדי שגרמו לאנשים לכסוס ציפורניים לקראתו ולבנות מערך ציפיות גבוה. הוא מצליח לנצל את העניין לטובתו ולהפוך להפתעה גמורה, סרט שמגיע משום-מקום ומעיף מוחות בעודו משוטט ברחובות ליליים בערים מלוכלכות ותופס צופים בכוחו הקולנועי לא מוכנים, כמו פטיש כבד על הראש. רוברט פטינסון סוחב את המותחן הלא-רגיל הזה בכוח מפתיע ויחד עם הבמאים המיומנים שמאחוריו (שאני רק מחכה כבר לראות עוד ועוד מהם והולך להדביק את הפער במה שפספסתי), יוצרים כאן סרט שלמרות שבסיסו הוא שוד שיוצא משליטה וטיול לילי שבו הכל משתבש, דברים שכבר ראינו בעבר, מצליח להיות מקורי לגמרי. אני רק מקווה שמישהו ירים את הכפפה ואולי עוד יביא את הסרט הזה לארץ, ככה שהוא לא יהיה רק פנינה ליודעי דבר והקהל הרחב יוכל להינות מעוצמתו.  

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין