כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "פוקסטרוט", ביקורת וניתוח

    0 תגובות   יום שלישי, 7/11/17, 11:00

    את "פוקסטרוט" אני רואה באיחור, יותר מחודש אחרי שזה יצא לאקרנים, סחף את פרסי אופיר ועורר פולמוס מדיני גדול. בעקבות חופשה שלי אצל משפחתי בברזיל פספסתי אותו בזמן אמת, אבל ברגע שמצאתי את עצמי חזרה בארץ רצתי לבתי הקולנוע לבדוק על מה כל המהומה. אני לא אגע בפולמוס הפוליטי והצבאי שהתרחש מסביב לסרט, כי כבר נגעו בו רבות, אלא אנסה אך ורק לרדת לסוף דעתו של שמוליק מעוז, שמוכיח בשנית כי הוא אחד מהיוצרים החשובים שפועלים בזירה המקומית ומשחרר תחת ידו סרט שהוא באמת יצירה ייחודית ומפוארת שפרקה אותי לגורמים.

     

    בשנת 2009 יצא סרט הביכורים של שמוליק מעוז, "לבנון", שהמם את העולם כשזכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. זה היה סרט מטלטל ומלא בכוח קולנועי של יוצר שרוצה להעביר סיפור אקסטרימי והולך איתו בכל הכוח. מעוז השתמש בחוויותיו האישיות מהצבא כדי לספר את הסיפור של "לבנון" ואנחנו קיבלנו את אחד הסרטים הישראליים היותר טובים של שנות האלפיים. את "פוקסטרוט" הוא מביים שמונה שנים אחרי ועם מערך ציפיות גבוה, ואפשר להגיד שהיה שווה לחכות. כשמאחוריו הפקה שהיא שילוב בין ישראל, גרמניה וצרפת והצוות הקולנועי הישראלי (גם מלפני וגם מאחורי המצלמה) הכי איכותי שיש בארץ הוא משחרר את סרטו השני שהוא המשך ישיר לעדות כוחותיו של מעוז כקולנוען. מכיוון שעבר כל-כך הרבה זמן מאז יצא לבתי הקולנוע, אני מאפשר לעצמי לעשות ספוילרים לאורך הביקורת, אז היזהרו אם עוד לא צפיתם בו.

     

    ''

     

    חלק א'.

     

    הסרט מחולק באופן ברור לשלושה חלקים שונים שכל אחד מהם טומן בחובו שפה קולנועית שונה ודרך אחרת לספר את הסיפור הכולל והמרתק של הסרט. אנו פותחים עם דפיקה בדלת של מודיעי צה"ל שמגיעים למסור את הבשורה הגרועה מכל. מי שפותחת את הדלת היא דפנה (שרה אדלר), האמא, שפותחת בחיוך שמיד נופל, ומוביל לנפילה פיזית של ממש של האישה. משם המצלמה עוברת להתמקד בציור שמאחוריה שבמרכזו ריבוע שחור שנראה כמו תעלה – סימן לבאות, שכן כל משתתפי הטרגדיה של מעוז יכנסו לתוך מערה אפלה שכולה חושך לאורך הסרט.

     

    את מיכאל (ליאור אשכנזי), האב, אנו רואים מאחורי כל ההתרחשות, בחריץ, ואת השוק שנופל על פניו. הוא יבלה את הדקות הארוכות שפותחות את הסרט בשקט שאחר-כך יתפוצץ וייתן לכל הכעס והאש שהצטברו בו להתפרץ החוצה. כל אנשי הצבא שנמצאים אצלו בבית מרחפים סביבו עם הוראות והסברים ומכריחים אותו לשתות מים בעוד הוא רק מביט בעיניים דומעות ומבלי להגיד מילה. כשמיכאל נמצא עם אנשים אנחנו נמצאים קרוב אליו, אבל אחר-כך, שמשאירים אותו לבדו עם ההודעה הנוראה מכל ועם כל האינפורמציה הבירוקרטית שהוא לא צריך כרגע, המצלמה של גיורא ביח, אולי גדול הצלמים בישראל, מתרחקת ממנו ובמכוון יוצרת ניכור ממנו. הוא מצולם מלמעלה או מזוויות מרוחקות, עד שהוא מגיע לחדר, אף שאשתו המורדמת ישנה, ולפתע אנחנו קרובים אליו שוב, כשהוא נותן לכעס שבו לצאת החוצה על הכלב שרק רוצה לבוא ולנחם.

     

    אחרי שקט ובדידות, שנשברים עם הודעות תזכורת מהטלפון ששם אחד החיילים שיזכיר למיכאל לשתות כוס מים כל שעה, ואחרי שהודיע לאמו שאנו מבינים שסובלת מסוג של אלצהיימר כאשר היא לא יורדת ממש לסוף דעתו של בנה כשזה מנסה להסביר לה את שקרה, הבית מתחיל להתמלאות שוב. אחיו של מיכאל, אביגדור (יהודה אלמגור) נמצא שם, ובשלווה שלו שמחרפנת את מיכאל מטפל בהכל, הוא לוקח פיקוד, למרות שברור לנו שמיכאל בדרך כלל הוא זה שמפקד על הכל, ומסדר את מה שצריך, כולל מודעת האבל ולהודיע למי שצריך על שקרה. גם איליה גרוס, המגלמת את אחותה של דפנה, נמצאת שם, ומוציאה את מיכאל מדעתו. אבל הוא נשאר שקט. אל המערכה נכנס חייל מהרבנות הצבאית, מגיע כדי לתת למיכאל עוד אינפורמציה שהוא לא צריך. כשהוא לבד, בשירותים, הוא שוב נותן לכעס לפרוץ החוצה, והוא שורף לעצמו את היד. הוא חייב להרגיש משהו.

     

    ולפתע, הסרט הופך לאבסורד. אנחנו מגלים שנפלה טעות, והחייל שנפל הוא לא יונתן פלדמן של מיכאל, אלא יונתן אחר. כאן מגיע ההתמוטטות הסופית, דווקא בהגיען של חדשות טובות אחרי יום שכולו שכול ואבל. אחרי שהיה בטוח שמשקרים לו וכי אין גופה, מיכאל מוציא את כל הכעס הצבור בו על הצבא, כעס שמגיע מחוויותיו שלו בתור חייל, והוא משתלח על החיים שבביתו. הוא דורש שיחזירו לו את בנו מיד וכשהוא מבין שאין להם בדיוק תשובות לתת לו, ולמרות שאשתו התעוררה ומנסה להרגיע אותו (אותה הוא מאשים שהיא בהיי ולא יורדת לסוף הדברים של מה שקורה), הוא שולח את החיים מביתו ועושה שיחת טלפון לחבר שידבר עם חבר מהצבא, כזה שבטלפון אחד יכול לסדר את הכל. וכאן מיכאל שלא ראינו במשך כל המערכה הראשונה, אבל ידענו שהוא קיים, זה שחייב להיות בראש הדברים ולטפל בכל, מגלה את פניו.

     

    המערכה הראשונה היא כולה שקט שקרי שבתוכה מבעבע רעש גדול. אמנם אנשים לא מפסיקים לדבר עם מיכאל, והמערכה נגמרת בפיצוץ גדול של צעקות וכעס ויגון, השקט המאיים נמצא בכל פינה. אבל השקט המאיים הזה יחזור לרדוף גם את המערכה השנייה של הסרט. ליאור אשכנזי סוחב את חלקו הראשון של "פוקסטרוט" כמו השחקן הענק שהוא ולא היה רגע שלא האמנתי לו, ובעוד הוא שולח את הצבא החוצה מביתו, אנו עוברים לבלות זמן עם אותו צבא בחלק הבא של היצירה.

     

    חלק ב'.

     

    המערכה השנייה נפתחת בריקוד. במחסום של צה"ל אי-שם בסוף-העולם, אנו מקבלים הסבר על צעד הפוקסטרוט ובעוד מוזיקה קצבית מתחילה להתנגן, חייל עם רובה מתחיל לרקוד. זה בעצם הריקוד של הסרט, קצבי, יפה, על רקע שוטים מדוקדקים ועשויים לעילא, אתה לא יכול להסיר את עינייך ממנו. אבל בעצם, ריקוד שטומן בו עצב רב, יגון. זה חייל עם רובה, נשק שנוצר להריגה, שנמצא רחוק מהבית במקום מלא בזכרונות רעים ושעוד עתיד לחזות ברגעים לא נעימים נוספים.

     

    מעוז מגולל בפנינו את שגרת חייהם של החיילים במוצב, ביניהם יונתן (יונתן שיראי), בנו של מיכאל. הוא מצייר, הוא שקט, הוא עושה את עבודתו ולא מתלונן לרגע. הוא נראה כמו ההיפך מאביו, שכל כולו רעש וסודות וכעס מצטבר. במקרא, יהונתן הוא בנו של שאול, אבל הוא דווקא מתחבר לדוד, יריבו של אביו. יונתן של "פוקסטרוט" אמנם לא מורד באביו, אבל הוא כאן מייצג היפוך ממנו. כמו יהונתן, הוא לא פוחד להיות אדם לעצמו, עם דעות ורצונות משל עצמו, כזה שבוחר לעצמו את הדרך בה הוא הולך. את הרגשות שלו הוא מעביר דרך ציור. ציורים שלאחר-מכן יחזרו לרדוף את האב. אנו מתוודעים גם לשאר החיילים במוצב. אחד שמתעסק בעיקר במחשב ובתיקון הרדיו, אחד שרוב הזמן עם אוזניות ומקשיב בשקט למוזיקת מטאל רועשת ואחד שעסוק בתיאוריות קונספירציה ובבדיקת עקימות החדר. 

     

    ''

     

    החדר הוא בעצם מטאפורה לכל מה שקורה לחיילים שלנו. כל יום החדר מתעקם עוד קצת, הפחית מגיעה מצד אחד לשני מהר יותר ויותר. וככה גם החיילים ומצבם, השקט ששורר בכל פינה מאיים להישבר מהר יותר ויותר. תחילה אלו זוג ערבי שנעצר במוצב. החיילים לוקחים את הזמן שלהם עד שהם מאפשרים להם לעבור, ואנו רואים את אי-הנוחות הרבה של השניים. זה ממשיך עם מוכר צעצועים מאיים שנותן ביונתן מבט חודר. הבגז' שלו נפתח ואנו מגלים המון צעצועים, אחד מהם, רובוט, נשאר מאחור ויש באוויר אווירה של פחד, לא של החיילים, אותם אנחנו לא רואים, אבל שלנו, של הצופים. אנחנו, שמגיעים עם ידע קודם, עם חינוך מסוים של שנים, שצופים בחדשות כאלו ואחרות, יודעים לחשוש. אבל זהו רק רובוט, שמסמל, יחד עם המבט של האדם באוטו, את מה שעוד עומד להגיע. זה מבט מזהיר. השקט והמכניות של הכל כמעט נשברים לגמרי כשמגיע זוג מעורבב, אחד ערבי ואחת יהודייה. הם מתבקשים לצאת מהאוטו והאישה לזרוק את תכולת התיק הקטן שלה על הרצפה. האבסורד חוזר כשאנחנו רואים את תעודת הזהות הכחולה שלה והגשם שמתחיל. הגבר מנסה לשלוח אליה חיוך, אבל היא, רטובה ומושפלת ואולי מבינה סוף-סוף מה זה חיים אחרים, מתחילה לבכות. השקט נסדק.

     

    הרובוטיות, שגם מצולמת בקור יפיפייה שלא נשבר, יופי קולנועי עצום שעושה הרבה מכלום, מחיי יומיום של הצבא במקום משעמם, ממשיכה והכל מגיע לכדי נקודת שבירה קריטית כשמגיעים חבורה של צעירים ערבים. הם חוגגים ונטפלים לחיילים במוצב, ויונתן שלנו מסתכל במבט מאוהב בצעירה היושבת על-יד הנהג. משהו עובר את המכניות, נכנס אל הלב. אבל ברגע קריטי אחד, כשנראה שסיימנו והכל בסדר, אחד החיילים שם לב שהשמלה של הצעירה תפוסת בדלת. משהו נופל, מישהו צועק רימון, יריות מתחילות. הכאוס משתלט ויוצא החוצה. כמו במערכה הראשונה, השקט שולט, שקט מאיים, עד שמגיעים לקצה, והכל מתפרץ החוצה. הריקוד נמשך.

     

    וכאן מגיע הפולמוס, אבל הבטחתי לא לגעת בו, אלא רק באומנות הסרט. דחפור מגיע ושובר את השגרה. הוא קובר את המכונית ובה הגופות ועל החיילים להמשיך הלאה. הם מקבלים הוראה שהתיק הזה נסגר עוד לפני שהוא נפתח והם אמורים להמשיך עם חייהם. אבל ברור לנו על פניהם, ובעיקר פניו של יונתן, שזה לא אפשרי. ואז, צלצול הטלפון, זה החבר של החבר, זה שיכול לסדר הכל בשיחת טלפון אחת. יונתן חוזר הביתה.

     

    הפסקה: סיפורו של מיכאל 

     

    בקטע אנימציה המבוסס על ציוריו של יונתן ומונחה בקולו, אנחנו מקבלים את סיפור חייו של האב, מיכאל. מידע קודם שקבלנו גם מפיו של הבן, מיכאל מכר ספר תנ"ך שעבר במשפחתו שנים ושרד את השואה, שאמו קבלה מאביה לפני שזה נהרג בידי הנאצים. בצעירותו הוא ראה חוברת אדומה ובה נערת ינואר 1970. הוא התאהב בנערה גדולת החזה והחליף את ספר התנ"ך יקר הערך בחוברת האדומה. אנחנו שמענו צד אחד של הסיפור, כאשר יונתן סיפר אותו לחבריו במוצב. הצד של האב, שבמקרה הזה הוא הבן בעצמו. הוא העביר את החוברת בין חבריו, היה למלך הכיתה, אבל החוברת הייתה דבוקה ולא היה אפשר להצילה. והאמא? אנחנו לא יודעים. אלא שבקטע האנימציה אנחנו מבינים שהיא עברה התמוטטות עצבים, כנראה זו שהובילה אותו למקום בו היא נמצאת כרגע, בהווה.

     

    אנחנו מגלים שמיכאל הוא ארכיטקט מצליח, ולפתע הכל נצבע בצבעים שונים. ארכיטקט הוא מתכנן, כזה שחייב להיות בשליטה תמידית כדי שהכל ייצא במקום. אנחנו מבינים את ההתפרקות שהוא עבר במערכה הראשונה, איך להיות במקום של חוסר שליטה מבטא את ההפך הגמור מהאדם שהוא ביומיום. מיכאל הכיר סטודנטית לפילוסופיה והם התאהבו ונולדו להם שני ילדים. שהוא מסתכל על עצמו במראה הוא מעמיד לעצמו את הזין, אבל כשהוא לבד, כפי שכבר למדנו, הוא נותן לפרצופו האמיתי לצאת, לסודות ולצלקות לצעוק. הוא בועט בכלב, הוא צורב את ידו, הוא בוכה.

     

    חלק ג'.

     

    חוזרים הביתה, אבל גם הפעם מיכאל לבד. הוא מסתכל בחוברת האיורים של בנו ונותן לדמעה אחת ליפול על אחד הדפים. ושוב, יש כאן שקט שחודר, שכואב בעצמות ומסמל מה שעוד יגיע. אם המערכה הראשונה הייתה על מיכאל והשנייה על יונתן, החלק השלישי הוא על אמא ואבא, הזוג הנשוי שדווקא מתוך מקום של לבד מוצא איזה פינה של ביחד. דפנה מכינה עוגת יום-הולדת, אבל היא מכאיבה לעצמה בידיים בכוונה. היא לא רוצה שמיכאל יהיה בבית, היא לא מבינה מה הוא רוצה. הוא חשב שאולי היום הם יהיו ביחד, אבל היא מבהירה לו שדווקא היום במיוחד היא לא רוצה לראות אותו. מכאן מתחיל מחול שדים של ריב, כעס שיוצא החוצה מהאם, שלקחו לה את בנה, שהחזירו לה את בנה ואז לקחו לה אותו שוב. היא מאשימה, היא צועקת, היא בוכה, הכעס משתולל. ואנחנו, כמו מיכאל, מקבלים. אנחנו יודעים שזה האמת. הוא רצה את הבן שלו עכשיו חזרה הביתה, הרי הוא ארכיטקט וחייב להיות בשליטה, הכל כאן ועכשיו ומתי שאני רוצה, כמו שמכר את ספר התנ"ך הקדוש של אמו בגלל נערת ינואר 1970. אבל עכשיו אין לו ילד, אין לו אישה וגם הבת השנייה שלו, שלא ראינו לאורך כל הסרט, לא נמצאת. 

     

    ''

     

    אנחנו כבר חושבים שמיכאל הולך, אבל הזוג הפרוד נפגש בשנית במטבח. כעת הכל רגוע יותר, אבל האוויר עוד מתוח. ושוב, כשמיכאל לבדו הוא מצולם מרחוק, בקור, אבל דפנה, גם שהיא לבד, מקבל תקריבים, אנחנו נמצאים איתה בכל רגע. כשהם ביחד זה משתנה, אנחנו נמצאים באיזו נקודת אמצע, לא קרובים מדי לאירוע, אבל לא רחוקים מדי. מעוז רוצה לשמור אותנו קרוב, כי דברים עוד ייקרו. מיכאל מגלה סוד, דבר שאנחנו יודעים שהוא לא ברור. הוא מספר על חוויה שהייתה לו בצבא. הוא הוביל שיירה בשביל צר. הוא עצר וסימן לרכב שמאחוריו להמשיך הלאה, וזה עלה על מוקש והתפוצץ. הוא שמה את זעקות המוות וראה את להבות הגיהנום. הוא לא יכל לחיות עם עצמו, אבל כשבת-זוגתו נכנסה להיריון, הוא ידע שאלוהים סלח לו, שמותר לו להמשיך הלאה. התמונה המלאה נחשפת, הסודות והשקרים, הפרצוף האמיתי. מיכאל הרי הוא אחד מארבעת המלאכים ותפקידו הוא לשמור. הוא נחשב לסמל של הגנה מפני צנחנים בצבא, בעיקר בנצרות. אבל מיכאל פלדמן מסמל איזה היפוך מזה, מלאך שמגיע מהאש, אולי מהגהינום, כזה שבמקום לשמור שלח את החיילים למות. לאלוהים יש עם המלאך שלו חשבון לא סגור, הוא שולח לו בן, אבל הוא ייקח לו אותו כשיגיע הזמן, כשהבן עצמו יהיה חייל.

     

    מיכאל ודפנה מעשנים ג'וינט שדפנה מצאה אצל בנם. ולפתע, כל המחסומים נשברים, נפלה פחית על הארץ ומישהו צעק רימון. הם צוחקים ומדברים, משתעשעים על הודעה שקבלו ממשרד הביטחון להגיע לטקס הורדת לוט. יהיה כיבוד, מישהו ידבר, מצחיק. את הביחד הזה שמוצאים השניים מתוך הלבד והיגון של איבוד ילדם, שגרם לניתוק המשפחה, שוברת הבת, עלמה (שירה האס). ראינו אותה לרגע קצר בסוף המערכה הראשונה של הסרט. היא הגיע בסוף הכאוס, והחזיקה את אמה בזמן שמיכאל דיבר עם החבר שידבר עם החבר. היא חוזרת עכשיו, היא עסוקה, רצה, מבקשת מאמא שתכין סנדוויץ'. היא מרגישה מחוץ לזמן ולמקום. אבל בדרך החוצה היא רואה את הוריה ביחד, חיוך על פניהם, היא בטח מריחה את הריח של הג'וינט. היא עושה אחד ועוד אחד ומחייכת. היא מקבלת חתיכת עוגה ויושבת קצת עם הוריה, אבל מהר מאוד מבינה שזה אינו מקומה. היא רצה החוצה, להמשיך עם חייה. היחידה שלא יצאה שרוטה מהכל, או שאולי כן, אבל היא רק מסתירה את זה טוב כמו אביה. ההורים מדברים על הציור האחרון שצייר יונתן – דחפור נושא רכב. דפנה אומרת שהיא הרכב והוא הדחפור, אבל מיכאל מציע שזה אולי בכלל הפוך. הם לא מבינים שפה טמונה הבעיה.

     

    הסרט נפתח בשוט של גג מכונית נוסעת על שביל צר. זה יכול להיות מיכאל, אבל גם יונתן, שכן הסרט נגמר עם אותו השוט בדיוק, רק שהפעם אנחנו עוברים לפנים של מכונית, שם יושב יונתן, הוא בדרכו הביתה. כמו שהדבר הראשון שעובר במוצב של החיילים היה גמל, זה שפתח את מעגל הקסמים, וזה שגם חזר באמצע כדי לבשר על המשך הכאוס המשתולל, מסיים את הסיפור. הוא נמצא באמצע הדרך, האוטו סוטה מהדרך ונופל, מתגלגל מטה. האבסורד חוזר. למשך כמה שעות יונתן היה מת, אבל בעצם הוא היה מעורב בפיאסקו צבאי שאם היה מתגלה היה מעלה את כל הדרג הפיקודי על המוקד. בעיניו היה מרד, כמו יהונתן, אבל כמו אביו, הוא שתק והסתיר, המתיק סוד. אביגדור מזכיר לאחיו מיכאל במערכה הראשונה שמה זה כבר משנה, הם הרי אתאיסטים. אבל נראה שלאלוהים יש חשבון לא סגור עם מיכאל, ואף-אחד לא בורח מעונש.

     

    סוף.

     

    "פוקסטרוט" טומן בו עוד המון משמעויות ופרשנויות, אני בטוח בזה. צפייה שנית ושלישית יבהירו עוד המון דברים שבטוח לא שמתי אליהם לב, אבל זה מה שהצלחתי לדלות. בעיניי מדובר בסרט שיכול מאוד להיות שהוא יצירת מופת, אבל כאמור, רק עוד צפייה תאשר או תפריך את זה. שמוליק מעוז, יחד עם הצלם גיורא ביח והמעצב האומנותי ערד שאואט, מייצרים את מה שהוא אולי הסרט הכי יפה שנעשה כאן, סרט מדוקדק ומחושב, מלא בפאר קולנועי. אני לא יודע למה, אבל קובריק עלה לי לראש המון במהלך הצפייה, משהו בגדול וביומרה שלו, שמעוז איכשהו מצליח להשאיר בכל זאת בתוך גבולות מסוימים ולא להיגרר אחר מותרות שאין בהם צורך. ליאור אשכנזי ושרה אדלר פשוט עצומים בסרט הזה, וכל אחד בזמנו נותן לכל הכוח שלו לצאת החוצה. זה סרט ענק על יגון וזכרון, אבל גם על החוויה האנושית בתוך מערכת גדולה וגם סרט על משפחה שמושפעת מאדם אחד והחטאים שלו. וגם סיפור על אב ובנו, אם ובנה, לאורך כמה דורות. מעוז מקפל פה כמה סיפורים ביחד ועושה את זה נהדר. הריקוד נגמר. 

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין