כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    0

    "האופה מברלין"

    0 תגובות   יום שלישי, 13/2/18, 13:44

     

    ''

     

    האופה מברלין – אופיר ראול גרייצל (ישראל גרמניה 2017)

    זהירות ספויילרים!!!
    סרט ביכורים מבטיח ומרגש לאופיר ראול גרייצל. גרייצל ניסה להשיג מימון לסרט במשך כשמונה שנים, עד שכמעט התייאש, לבסוף צילם את הסרט בצילום גרילה עם מימון נמוך, כשרוב אנשי המקצוע על הסט היו חבריו מגרמניה שעבדו בהתנדבות, עבור סביח וערק:-)

    המניע לכתיבת התסריט היה כשקיבל מייל מאשה איטלקיה שבשר לו על מות בעלה. גרייצל הכיר את הבעל המת מיום בו הסתובבו יחד והאיטלקי התוודה בפניו שהוא איש משפחה, אב לשלושה ילדים וחבר מוערך בקהילתו, אבל גם מקיים רומנים מזדמנים עם גברים, בלי שאיש בסביבתו ידע על כך. לטענתו של גרייצל גברים רבים חיים בחיים כפולים כמו האיטלקי הזה. (רמי סערי כתב על כך שיר מקסים, מקווה שאמצא אותו).  

    אורן הוא איש עסקים ישראלי שמוצאו ממשפחה ציונית דתית, נשוי ואב לילד בן שש, שלרגל עבודתו מבקר אחת לחודש בברלין. המקום הראשון שהוא פוקד בכל פעם שהוא מגיע לעיר, הוא בית קפה שכונתי עם עוגות מעולות. אחרי חיזור עדין והדדי מצידו של אורן, הוא ותומס, הקונדיטור בבית הקפה הופכים לזוג, כשתומס מחכה לביקוריו החודשיים של אורן. אורן לא שוכח לקנות בכל ביקור עוגיות קינמון לאשתו, המתעתדת לפתוח בית קפה בירושלים.

    באחת הפעמים, אורן שוכח אצל תומס את קופסת עוגיות הקינמון לאשתו, ואת צרור המפתחות שלו (סמלי שלא לומר פרוידיאני –הוא התכוון לומר לאשתו שהוא רוצה להיפרד ממנה, גם המפתחות נוצרים סוד, אולי המפתח לסודו של אורן). בכל הפעמים שאורן נוסע, תומס מתבונן בו מהחלון כמו אשה הנפרדת מאהובה.

    לאחר נסיונות כושלים ליצור קשר עם אורן שנעלם ולהחזיר לו את העוגיות וצרור המפתחות, תומס מגלה שאורן נהרג בתאונת דרכים בירושלים. הוא מחליט לנסוע לירושלים וללכת אחר עקבות אהובו המת.

    בירושלים הוא מתחקה אחרי ענת, אשתו של אורן, שאכן פתחה בית קפה. הוא מנסה לקבל שם עבודה, בפעם הראשונה נדחה בחוסר צורך, אבל לאחר כמה ימים הוא נשכר לעבוד, תחילה כשוטף כלים, ומאוחר יותר, אחרי שהוא אופה את עוגיות קינמון המעולות שלו מהמצרכים שנשארו במטבח, הוא הופך לקונדיטור של בית הקפה שזוכה להצלחה רבה.

    אחד המפתחות בצרור שאורן השאיר הוא מפתח של הלוקר בבריכת הפועל היהודי (או משהו כזה), תומס מגלה בלוקר בגדי התעמלות ושני קנדומים, המעידים על כך שאורן רקד על כמה חתונות. בין ענת לתומס נוצר קשר עדין המבוסס על אמון ורצונו של כל אחד מהם לגעת בבן הזוג המת דרך השני. תומס עושה זאת במודע, וענת בהתחלה לא מודעת לכך שתומס היה בן זוגו של בעלה, אלא שמספר חודשים לאחר מותו של הבעל, היא אוזרת אומץ להסתכל בחפצים שהשאיר, כי היא חוששת מה יתגלה לה. המוטיב של חקירה ובילוש מתחיל בתומס, המתחקה אחר אורן, וממשיך בענת המתחקה אף היא אחרי עקבותיו של הבעל המת.  

    רק דבר אחד יכול לגשר על הפערים הלכאורה בלתי ניתנים לגישור: בין עמים, בין ערים, בין מיגדרים, בין שפות, בין לאומים ובין אמונות: המאפים המעולים של תומס. אורן מתאהב למעשה במאפים של תומס לפני שהוא מתאהב בו. גם ענת נוגסת בתאווה בעוגיות שתומס אופה. מרתק לראות כיצד איך אפשר להעביר רגש באמצעות אפיה, בישול, והאכלה. תומס מהווה מאין מקשר בין האהבה של שני בני הזוג, הוא לא מדבר הרבה ומביע במבטיו את מה שהוא מרגיש. גופו הלבנבן והמלא, המודגש גם בתאורת הסרט, נראה כמו בצק של אחד מהמאפים המשובחים שהוא מכין. יש פה אולי גם אלמנט נוצרי סמלי: לחם הקודש כבשרו של ישו, והיין כדמו של ישו.

    הסרט משתלב היטב במסורת סרטי הקולינריה המוכרים והאהובים: "החגיגה של באבט" על ההשתמעויות הפילוסופיות והנוצריות העמוקות שבו, "ג'ולי וג'וליה", "סול קיטשן", "שוקולד", "רומא" אם להזכיר את המשובחים שבהם.  אין כאוכל לחבר בין בני משפחה, חברי קהילה, ועמים, אבל אין כאוכל גם להפריד, כפי שמתבטא למשל במנהגי הכשרות.

     (יש סרטי אוכל שפונים אל המורבידי, ולא כאקט של חיים והם בד"כ קשים לצפיה כמו "הזלילה הגדולה", "הטבח, הגנב, אשתו והמאהבת" והסיקוונס ב"מונטי פייטון, טעם החיים", שפונים לקוטב ההפוך).  

    גם החיבור בין שתי אהבות הבשרים המקובל בסרטים רבים, בולט בסרט כשענת, שמגלמת אותה בכישרון שרה אדלר, מתענגת במספר הזדמנויות על העוגות והעוגיות של תומס. העוגיות מזכירות כמובן את עוגיות המדלן של מרסל פרוסט, כשנגיסה אחת מספיקה כדי להעלות זכרונות נשכחים.(של זמנים אחרים, של הנשים שאפו ובשלו עבורנו, של מקומות שהיינו בהם ואכלנו את המאכל המסוים וכו') ממש בתחילת הסרט אורן מתענג על עוגת "היער השחור" (גם שם סמלי) של תומס, המקום הראשון אליו הגיע אחרי כל טיסה מישראל.

    אוכל הוא סמל המתפרש בדרכים רבות: למשל חוקי הכשרות הנוקשים, האוסרים לאכול מאפים שנאפו בתנור שהדליק אותו גוי, כשכמובן דחיית האוכל של הגוי היא באופן דחייה של הגוי בעצמו. הסרט צולם בירושלים והבדלי התרבות ניכרים במנהגי הכשרות הנוקשים, וגם מנהגי השבת – צעקות "שאבס, שאבס" נשמעות פעם אחת, ואזעקות של כניסת השבת (שמאזכרות אזעקות בברלין בזמן המלחמה) נשמעות פעמיים.  

     על הדרך הסרט מצליח להיות פוליטי בכך שהוא מראה סיפור אהבה וגעגוע בין שני גברים וגם בכך שהוא מראה שבית הקפה של ענת ממשיך לעבוד גם לאחר שהוסרה ממנו תעודת הכשרות, כשנודע למשגיחים שעובד שם גוי. אחיה של ענת (זוהר שטראוס) מסתייג מהאופה הגרמני כבר בהתחלה, אבל אמו (סנדרה שדה) הרגישה של אורן, קלטה בחושיה החדים את הקרבה בין תומס לבנה המת, ואף שואלת אותו אם הכיר אותו, באקט של קרבה היא מלמדת אותו להכין פלפלים ממולאים. משחק מצוין של כל השחקנים ובראשם שרה אדלר, רוי מילר כאורן, וטים קלקהוף בתפקיד האופה.  

    הסרט מצליח לבטא את הרגש המיוחד הפועם בקרב ישראלים רבים: מצד אחד משיכה עזה לגרמניה, לשפה הגרמנית ולתרבות הגרמנית, ומצד שני פחד ודחיה כלפי אלה.  

     

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לקולנוע (בין השאר גם על קולנוע קולינרי)

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל