כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הילד חולם לשווא

    0 תגובות   יום חמישי, 22/2/18, 11:21

    עליס בליטנטל

    ביקורת "הילד חולם" בת' הקאמרי

    ''

     

    ''

     

    ''

    הילד חולם לשווא

    בשיתוף פעולה של תיאטרון הבימה ותיאטרון הקאמרי

     

    מחזהו של חנוך לוין "הילד חולם" מקבל בבימויו של עמרי ניצן בת' הקאמרי את מגע ידו, בכך שהאכזריות האנושית מרוככת תוך תנועה ושירה.

     

    במקום נשים מכוערות עם ישבן וחזה אימתניים שלווין נהג לשבץ בהן את מחזותיו הראשונים, עם שמות מכוערים עוד יותר – ב"הילד חולם" הושפע לוין מסיפור הספינה שהפליגה מגרמניה לקובה, ועליה יהודים שברחו כדי להינצל מהנאצים ערב השואה. סיפורו מתרכז אף הוא בתאור טרגדיה זו, של התנכרות העולם המערבי ליהודים, ושליחתם חזרה באותה אניה היישר לשואה ולהשמדה. אך הודות לאי ציון מקום וזמן, ואי מתן שמות לדמויות – נתן לוין למחזה אופי אלגורי.

     

    שימושו של לוין בסיפור אמיתי, משדרג את מחזותיו, כמו אלה בהם נשען על מיתולוגיה כמו "הזונה הגדולה מבבל" ו”יסורי איוב”, והופך אותם מלוקאליים לכלל עולמיים ואל-זמניים. סגנון כתיבתו במשפטים קצרצרים קרוב ללב הקהל, ורכש לו מעריצים רבים. אך במקום סאטירות פוליטיות וביקורת על כל העולם ואשתו (בעיקר על הנשים) – כאן הוא מקצין את הפער והניגוד בין התום והתמימות בהם גדלים הילדים – תוך צביעות הוריהם והסתרת האמת, לבין המציאות האכזרית שהורים לא מכינים אותם לקראתה.

     

    פתיחת המחזה באווירה פסטורלית של זוג הורים המרדימים את ילדם, הופכת באחת מאידיליה לסצינה ממוראות המלחמה. קבוצת חיילים חמושים חודרת לנווה השליו, ובעקבותיהם אנשים הבורחים מהמוות ומהמלחמה. אך ההורים מספרים לילד שאלה ליצני קרקס שהגיעו לבדר אותו בחדרו. בהמשך מגיעה אשה הדורה כמלכה (רות אסרסאי מלאת ההוד והקסם), כמו הופיעה מעולם אחר. היא מחבקת את הילד למשמע שירתו, אך כשאביו שעמד להיירות על ידה מפרש זאת כחנינה וקם על רגליו – היא רוצחת אותו באקדחה. כך עובר הילד באחת מהחלום והתרדמה בה גידלו אותו הוריו, לעולם הרשע והרצח המתקיים בעולם כולו מאז ומתמיד.

     

    הרשע ממשיך להתפרש, כשרב החובל הרשע וגס הרוח של הספינה (נורמן עיסא התקיף)) ממאן להעלות את האם (אולה שור המכמירה ומלאת הרגש) ואת בנה בתרוץ עלוב. אך רק כשהיא נעתרת לבקשתו לשכב עמו – הוא מרשה לילד להצטרף לנוסעים. בהמשך הם מגיעים לאי שהיה אמור לקבל אותם. אך גם כאן הרשע ממשיך להשתולל. כמו בשירו של אלתרמן "על הילד אברם" שנמצא לאחר המלחמה ישן על מדרגות ביתו ולא רצה לחזור למיטתו – מפאת הסיוט של מראה אמו אחותו אביו נטבחים לנגד עיניו. כך גם כעת הרשע ממשיך - כשהאו"ם, אונסקו ושאר האומות, לצנינים בעיניהם מראה התעצמות עמנו וחזרתו לחיים על אף השואה. ולכן הם משתמשים בחרמות כנגדנו כדי להמשיך ולהשלים את משימת חיסולנו.

     

    מחזהו של חנוך לוין שונה וחשוב מאלה שקדמו לו, אך עדיין מפעפעים בו אותם הרעיונות שלוין חזר עליהם בכולם: היאוש, חוסר התקווה, תחושת המוות האופפת אותו ממנו לא ניתן להימלט, בקיצור – ניהילזם. הביצוע של ההצגה הודות לבימויו המבריק של עמרי ניצן, שהשכיל לשלב בהצגה בעזרת הקאסט המחונן שירים וריקודים (בסצינת הפתיחה של החיילים המתחזים לאנשי קרקס, ובסצינת הילדים המתים לקראת הסוף). בכך ריכך את המסר הקשה וצלח ליצור כעין איזכור לפרשת הספינה סנט לואיס ב 1939, אך עם תוספת משחק משובח ביותר של אולה שור שכה נוגעת ללב כאם, רות אסרסאי שממש העשירה את ההצגה בדמותה יוצאת הדופן ובאצילות המשתקפת ממנה; וכן נעמה שיטרית שכה מלבבת בתור הילד, בשפע רגש תמים וזך, ערן שראל המרשים, ואושרת אינגדשט בקול הזמיר שלה, עמו הפציעה כבר בהצגות של "הבימה".

     

    מבין קבוצת הנוסעים והילדים כאחד בלט במיוחד נמרוד דגן כ"נוסע משולהב", שלכד את העין עוד בהיותו סטודנט בסמינר הקיבוצים במחזה "המלט". כך גם כל היתר – מוכשרים ורבי הבעה בהתאם לצורך התפקיד: כך היה גם ניל משען כאיש נרדף, ושלומי אברהם כילד שותת דם וכ"משיח". חבל שנפקד מקומו של אלכס קרול מ"הבימה" כמפקד וכמושל האי, אך גם שחר רז במקומו הרשים עם התלבושת שכיסתה את ראשו והגביהה אותו בתוספת רמקול – רעיון יצירתי ושונה מהמצופה. כל פרט בהצגה היה משמעותי, ועל כך שאפו לבימאי וליוצרים שיצרו קומפוזיציה הרמונית מענינת.

     

    הבמה (כמו גם התלבושות) בעיצובה של פולינה אדמוב הכה מצוינת נעזרה בחילופי התאורה של קרן גרנק, שהצבעוניות שבהם קבעה את האווירה והמסר של הסצינה בכל פעם. התנועה היפה היתה פרי עיצובה של מירי לזר והאלמנט החשוב ביותר מכל היוצרים היתה המוסיקה השמימית של גדול מלחיני ישראל בעת האחרונה יוסף ברנדנשווילי. המוסיקה ממש קבעה את הטון למתרחש, ועוצמת השפעתה היתה חשובה מכל.

     

    מחזה לא פשוט וסטנדרטי, בעל עוצמה וחיות בהתאם.

    בצילומי ז'ראר אלון נראים למעלה: אסף פרי, נעמה שיטרית ורות אסרסאי.מתחתיו המושל ואשתו, נורמן עיסא ונמרוד דגן. 

    בתחתון: נעמה שיטרית ואולה שור עם ניל משען והילדים המתים.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל