כותרות TheMarker >
    ';

    מבקר בסביבה

    תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות - תרבות !!!

    פוסטים אחרונים

    עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

    עוד לא קנתה פסנתר - "יעקובי וליידנטל" / יוקי לביא

    0 תגובות   יום רביעי, 4/4/18, 21:43

      "היה לי ככה : השיממון שלי, הצער על השיממון, הכאב על הצער, ובנוסף לכל - השנאה לעצמי שאני בנוי בצורה כ"כ רגישה"

     

    ''

    צילום: לירן לוי

     

      השראה לא מבוטלת טמונה בחיקו של הבמאי יונתן אסתרקין. בבואו להעלות בפעם השלישית את הקלאסיקה של ענק המחזאים הישראלים חנוך לוין "יעקובי וליידנטל", יהיה זה בלתי נמנע מצידו להפנות מבט לאחור. ושם יגלה את ההפקה משנות השבעים בכיכובם של יוסף כרמון, אלברט כהן וזהרירה חריפאי ( בבימויו של לוין עצמו ), ושנים לא מעטות אח"כ - כששרביט הבימוי יימצא בידיו של יוסף כרמון- תבצע בו שלישיית דרור קרן-רמי ברוך-תיקי דיין את אחד הביצועים המרגשים והבלתי נשכחים שיכלו להרטיט את ליבכם ( אבל זה כבר מחזה אחר... ). אלכס כגן המלחין חצב מתוכו את המנגינות הקצביות והמלנכוליות שיכולות להתאים לעגמומיות השורה בעולמו של לוין, ובעולמן של דמויותיו. ליד הפסנתר התיישב מיכאל קנר, והוא אחראי לצלילים שריחפו באולם הקאמרי, מותירים מועקה של דחיסות נפש וחוסר תוחלת למכביר.

     

      "זה מחזה עם פזמונים על משולש לא הכי רומנטי. שני גברים חמוצים ואישה חמוצה מחמיצים את החיים"

     

      ככלל את מחזותיו של חנוך לוין ניתן לחלק לשלושה : הפוליטיים, מחזות הפילוסופיה והקץ, ומחזות ההיררכייה והאבסורד. "יעקובי וליידנטל" משתייך במובהק לקטגוריה האחרונה. איתמר יעקובי אוזר אומץ להתנער מחברו הוותיק דויד ליידנטל, בשאיפה להמשיך בחייו. "אתה לא יודע שאתה ואני זה לא אותו סוג ?" סח בפניו. כשהוא מיישיר מבט לעבר העתיד הנפלא - ונטול המעמסה הכרוכה אחריו בדמותו של ליידנטל - עיניו פוגשות ברות שחש, אישה תוססת שאחוריה הוויזואלים שובים את קסמו של יעקובי. "ביג תוחעס" - תכנה אותו שחש, ותתפייט באוזני המחזר הטרי : "חברים קוראים לו ביג תוחעס, כולם כ"כ מתפעלים ממנו. ואילו אני מצידי אומרת : קחו אותו, מה לי ולו ? מה אני צריכה את החיה המפונקת הזאת צמודה לי מאחורה ? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית". 

     

      וכך, במחי תאוות בשרים רגעית, בוחר יעקובי לשכוח מקיומו של חברו ליידנטל, ממשחקי הדומינו על המרפסת, ולכרוך את חייו באלו של האישה המסתורית-האמנית שנקרתה בדרכו. אך למרבה הגרוטסקה - ואצל לוין הרי לא תיתכן סיטואציה נטולת גרוטסקה - ליידנטל אינו מוכן לוותר. לא על חברו משכבר, לא על האפשרות להכיר את בחירת ליבו, ולא על האושר הנכסף המובטח לו בהיצמדות לשניהם. ככל שיעקובי ושחש מואסים בו, מקניטים אותו, ממררים את חייו ומקטינם את אישיותו ( הכה העלובה ממילא  ), כך גדל רעבונו להסתופף במחיצתם. כשהזוג מתחתן, מחליט ליידנטל על מתנה מקורית - הוא יביא עצמו כשי כלולות לצמד. מבלי לשאול אותם הוא כופה את נוכחותו המעיקה על קיומם, ומתלווה אליהם בכל רגע ורגע. יעקובי לא מוכן לסבול זאת, אך רעייתו מסתגלת אט אט לרעיון ההזוי. קוסמת לה המחשבה שהיא נערצת ע"י שני גברים, ושמידת השפעה מסחררת את ראשם. בהדרגה מבחינה שחש כי מציאות חייו של שי הכלולות מעיקה ומכבידה, ומקנחת את הסאגה באומרה : "מסתובב לו שי כלולות בין הרגליים, ואף אחד לא יודע בשביל מה, ובשביל מה ולמה" - כשזהו האות שעל ליידנטל לעזוב. והוא אכן עוזב, אך הוא לא היחיד, וגם ביג תוחעס תחוש במהרה את טעמה המר של ההזנחה והנטישה...

     

      "יעקובי, אני חושב שאנחנו שקועים עמוק עמוק בתוך האושר"

     

    ''

    צילום: לירן לוי

     

      ואושר, כידוע אצל לוין, הוא הרף עין מתעתע. תחושה חמקמקה של אשליה אופטית, שמייצרת מסך ערפילי על התסכול ומפח הנפש הצפוי. על מנת להצליח בכך יש צורך בגלריה מרשימה, לפחות כמו שני הקאסטים הקודמים. ערן מור הוא יעקובי אסרטיבי במידה, מרושע ונקלה במידה ורופס במידה לא פחותה מכך. אישיותו פריכה ומזגזגת, מזגו חסר עכבות וכולו שופע אופורטוניזם. מתלהב ומואס, מעניק ובועט - ומבלי משים מאמלל את סביבתו הקרובה ובעיקר את עצמו. דויד שאול הוא הליידנטל האולטימטיבי. כ"כ נרפה ופאתטי, כ"כ משכנע בכמיהתו לריגושים כלשהם, עד שמוכן לבזות כל חלקה טובה, למכור את נשמתו בעבור נזיד של תשומת לב ולהיות הדום לרגלי חברו ואשתו, חרף כל ההשלכות. ביג תוחעס היא כבר אופרה אחרת. כנרת לימוני היא הצלע המשלימה את משולש חריפאי-דיין, מי שנעצו שיניים בחדווה חסרת גבולות בתפקיד האישה "הפסנתרנית", וכל ניואנס שבקע מפיהן היה מלאכת מחשבת של ממש. לימוני קורצה מהחומרים שלוין היה נהנה לעבוד עימם, ובהיעדרו נותר להתמוגג ממשחקה המשובח ובעל הרפליקות המדוייקות. קולה עולה ויורד בתזמונים הרצויים, המימיקות שלה מהפנטות, והשנייה בו היא נלחמת על כבודה ועל חייה מול יעקובי צובטת וקורעת לב באמפטיה כמעט אותנטית. 

     

      "מחר אני אקנה פסנתר" - מפזמת שחש בדרמטיות באפילוג המחזה. "את לא תקני פסנתר !!!" - עונים לה בהתרסה יעקובי ןליידנטל, והתחושה הקומית-דרמטית המהולה בחמיצות מוכרת ובייאוש של חוסר אהבה ובדידות מזהרת חותמת - כמה מפתיע - גם את ההפקה הנוכחית.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      YukiLavy
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין