כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    סוס אחד נכנס לבר - ביקורת הצגה

    1 תגובות   יום שלישי, 15/5/18, 08:55

    זה לא הייתי אני שישב שם בקהל, זה היה מישהו אחר ולא אני שישב ומחא להם כפיים אחרי שההצגה הסתיימה. רק אחר כך כשצעדתי מחוץ לקאמרי והסתכלתי על הרגליים שלי מאמצות מחדש את האחיזה במדרכה וניסיתי להתרגל לקור הלא ברור הזה שצץ לו פתאום בשעת לילה מאוחרת של אמצע חודש מאי הבנתי שלא מחאתי כפיים לשאר שחקני המשנה בהצגה, מחאתי כפיים רק בשבילו. המשנה היו שם כמו שאני הייתי שם, קהל שצועק או שלפחות בא לו לצעוק אם הוא שומע בדיחות לא מוצלחות. מגיע לדרור קרן איזה פסלון קטן, אפשר גם מחלודה, על זה שהוא עמד מול הקהל לבד כמעט שעה וחצי ולא התיישב כמעט בכלל. תמיד מדהים אותי איך שחקנים בתיאטרון מסוגלים לזכור טקסטים ארוכים ועצומים בלי לעצור, על אחת כמה וכמה אם הם עושים את זה לבד, ואפילו יותר מכך אם הם עושים את המונולוג שלהם טוב.

     

    היה לי עצוב כשצעדתי אחרי ההצגה מבלי באמת לדעת למה, הדמות הראשית בדיוק סיימה להתוודות מי מת ומה הוא עשה בדיוק כשנודע לו שמישהו מת, וזרקה איזו בדיחת סטנד אפ לסיום. ככה, שיהיה. ואני בכלל צעדתי בדיכאון וחשבתי על זה שלא אני מחאתי כפיים בקהל ובכלל ראיתי אותם משחקים בסרט ולא בתאטרון.


    שורה ראשונה, כיסאות שש ושבע. אף אחד מלפניי ועדיין בלי מקום לרגליים ועצוב לי. אני חושב שדמותו של דובל'ה ג'י בעיקר הכניסה אותי לדיכאון, עם העצבות שלה, והחפירות שלה, והקהל שבחציו צועק כליה שתצחיק ובחציו בוכה מרוב צחוק. אני לא צחקתי. כמעט כל הבדיחות העלו לי על הפרצוף מין חיוך צבוע ומזוייף של הנהון עם הסביבה. בעיקר חששתי שאולי הוא יפנה אליי וישאל למה אני לא צוחק מהבדיחות שלו אז השארתי את החצי חיוך המזויף כמעט לכל אורך ההצגה. מבפנים הבטתי בדרור קרן מפתל על הבמה כמו חילזון או צב ומנסה להוציא קולות גיחוך מהקהל, הדמות שהוא משחק היא של סטנדאפיסט מדוכא שמחליט תוך כדי הצחקות לספר סיפורים עצובים על חייו והקהל בחייו עצוב ובחציו שמח משתף איתו פעולה.

     

    כשצעדתי בחוץ והרגשתי את הקור לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה הנוראה הזו של לשבת שורה ראשונה בהצגת סטנדאפ, אפילו שהיא לא, ולפחד שמישהו מהבמה ישים אליי לב

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        16/5/18 15:43:
      לא התחברתי לספר, גם לא להצגה. דויד גרוסמן קיבל אמנם פרס בינלאומי על היצירה, ברם אני אוהב הרבה יותר את "אישה בורחת מבשורה" יצירת מופת לדורות עם ישראל.

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין