כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הוצאה להורג אמנותית

    0 תגובות   יום שני, 25/6/18, 14:04

    עליס בליטנטל

     

    ביקורת "תמונות מהוצאה להורג" באוניברסיטת ת"א

     

    ''

     

    ''

    הוצאה להורג בהנצחה אמנותית

    הצגה נועזת ופורצת גבולות מעין כמותה מעלה החוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. זאת – הודות לעיבודו הכה יצירתי וזה בלשון המעטה, של הבימאי הגאון והמופלא אלון טיראן, עם שחקנים מסיימי התואר השני בהצטיינות בחוג.

     

    הווארד בייקר כתב ב1984 את המחזה "תמונות מהוצאה להורג" עבור תסכית רדיו בבי בי סי לשחקנית גלנדה ג'קסון. בהמשך, הפך להצגה בוסט אנד ואף בחאן הירושלמי. סיפור המחזה שתורגם בידי ערן בניאל, הנטוע במאה ה16, והמתאר את הנצחת קרב בלפנטו הנודע ב-1571, בו ניצחו הוונציאנים את הצי הטורקי, ובכך הביאו לסיום שליטת העות'מנים (בראשות הסולטן סלים השני, בנו השיכור של סולימן המפואר), במערב הים התיכון כאימפריה הראשונה במעלה; בייקר לא התכוון במחזה, לטענתו, לכוונה פוליטית. אך האלמנטים המצויים ביסוד המחזה מופנים לכל עת ולכל מדינה בה השליטים הם המכתיבים את מהלך התפתחות האמנות. זאת – משום רצונם להנציח את מפעלותיהם למען ההיסטוריה.ראה: ציורי הקיר הפרה היסטוריים במערות, את ספרו של יוסף בן מתיתיהו "מלחמות היהודים", ואת אכסדרת הכניסה בגבעת הקפיטול בוושינגטון עם ציורי כל הקרבות ההיסטורים שהביאו לעצמאות ארה"ב.

     

    אך מתוך העלילה רווית הדמים שאינם נראים ממש על הבמה, כמיטב הקלאסיקה היוונית, אלא מרוחים בצבעי הציור ההולך ומתרקם לעיני הצופים בידי הציירת של אז – אנה גלקתיה, ומוגשים תוך שימוש בסגנונו של ג'ק המטפטף (ג'קסון פולוק, שגרם ביצירתו להעביר את מרכז האמנות העולמית מפאריס לניו יורק, השולטת עד היום). הציור הפיגורטיבי של הרנסנס קיבל בעיבודו המרהיב ורב הדמיון של אלון טיראן צבעים סופר-אכספרסיביים, כמיטב הציור האכספרסיבי במאה ה-20. ככלל, למרות שהדרמה מבוססת על המחזה המקורי, ערך בה טיראן שינויים שעוד העצימו את הניגודים ובכך את הדרמה. ההצגה לופתת את הצופה בגרונו, ואינה מרפה חרף כל הלקחים המצויים בה והנכונים גם לכאן, עכשיו ובכל מקום.

     

    במרכז הדרמה עומדת הזמנת הדוג'ה (הדוכס) של רפובליקת וונציה מהציירת אנה גלקתיה להנציח את קרב בלפנטו. אך במקום להיצמד לאסכולה של גדולי ציור הרנסנס האיטלקי, היא מעדיפה לצייר בצבעי מלחמה בד קנבס ענק, בהשתמשה כמודלים בחיילים, פצועים ומפקדים. מובן שאין קשר חזותי בין הציור למצוירים. כמו החייל שחץ נתקע בראשו אך לא הזיק לתפקודיו. או דמותו של אחי הדוכס, האדמירל סופיצ'י (אלדד בן תורה הנאה) ששובשה לדעת המזמין. כל הוויכוחים בין פטרוני האמנות אז – השליטים וכוהני הדת, השלכת הציירת לכלא, וכתחליף -הזמנת ציור פיגורטיבי אמיתי מציירת בינונית מאד, קרפטה, אהובת אנה (נועה ירקוני), מביאים בסופם לשחרורה, וקבלת ציורה המושלם כנבחר ע"י כולם. הוויכוחים בין הדוג'ה ((קרלוס גרזוזי רב האכספרסיה במודגש ומלא חן טבעי כובש, שהפליא במשחקו בסידרה “פאודה” כבנו של ראש הבטחון המסכל), לבין הקרדינל הכה מרשים (מיכאל סברנסקי, ששפת הגוף שלו המלאה הדר וקולו הכה מיוחד ומרשים מבטיחים לו עתיד מזהיר) למעשה באים להזכיר עד כמה האמנות היתה מאז ומתמיד תלויה במצאנטים. אז- בידי הכנסיה ובהמשך בידי האצילים עתירי ההון, וכיום בידי עשירים אוהבי אמנות בעולם כולו או ז'דאנובים למיניהם.

     

    את דמותה של הציירת אנה גלקתיה, המסמלת את האמן שמתעקש על האמת שלו, אך לבסוף מתקרנף כמו כולם ביחסו למישטר – מגלמת אופן מוחצן, מרשים ומושלם דנה ברברשטיין. שחקנית מקצועית לחלוטין. כך גם בולטת אדווה בר-אל בדמותה של ריוורה, מבקרת האמנות, ובכך מאפשרת למחזאי להעביר ביקורת גם על מבקרי האמנות.

     

    על בימת אולם גילמן הענקית עיצבה בכשרון רב דמיון נוגה חסיד את התפאורה המדהימה והכה מקורית, ואת התלבושות עיצבה בכשרון רב עדי ביבר. המוסיקה היפה של עידו מנור משתלבת בעלילה כמו חלק מהתפאורה והמשחק גם יחד. וכל אלה – עם התנועה הכה יצירתית שעוצבה בידי עמית לוי - כל שאר הדמויות מקבלות את הצבע והאור הנכון. בחירתו של הבימאי לעטות על גוף כל השליטים ואף המבקרת מעטה פלסטיק שקוף, מוכיח על כוונתם שלא להתלכלך בצבעי הדם ולהישאר כביכול זכים וטהורים. צביעות במיטבה.

     

    הצגה שמטרתה להדגיש את המאבק הנצחי בין השולטים לאמנים, את המסר האנטי-מלחמתי, שרבים מסכימים עמו, את המאבק המיגדרי (שטיראן יצר בעזרת הסבת דמות מאהב הציירת למאהבת, תוך הבעייתיות שבאהבת הנשים), את מצב הבגידה בעבור רווח כלכלי (מה שמתרחש במחוזותינו מדי יום) וכוחה של האמנות להתקיים חרף כל המתחזים והבינונים. כי בסוף טוב – הכל טוב. וציורה של אנה גלקתיה מוצג לבסוף כהנצחת הקרב ההיסטורי. ועל בימת התיאטרון באוניברסיטה היא אכן כובשת לב.

     

    למרות העומק הרב שטמון בכל רעיון והתרחשות בהצגה, שאינו מכביד - הרי העושר שלה בפרטים, התנועה והמשחק מעלים הצגה מבריקה, סוחפת, שקשה להפסיק לחשוב עליה שעות וימים אחרי הצפיה בה. חוויה תיאטרלית נדירה באיכותה וברמתה. ולוואי שתיאטרון רפרטוארי יאמץ אותה כמות שהיא, לטובת הקהל הישראלי שממש אוהב תיאטרון, ולא כבידור עממי.

     

    בצילומי מיקה קושלביץ נראים בעליון קרלוס גרזוזי ומתחתיו דנה ברברשטיין ואווה בר-אל.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל