כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    דלקרואה כמהפכן

    0 תגובות   יום שלישי, 20/11/18, 14:21

    עליס בליטנטל

    ביקורת תערוכת דלקרואה במוזיאון המטרופוליטן

     

     

     

    ''

     

    ''
    בצילומי


    דלקרואה כמוביל המהפכה


    במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק ה- MET

     

    לעומת תערוכות ראשית המודרניזם עליהן נכתב כאן, הרי מוזיאון המטרופוליטן ( ה-MET ) בניו

    יורק המתמחה בכל תולדות האמנות מימי קדם ועד היום, מציג תערוכה של גדול ציירי צרפת בתקופה מתום מלוכת נפוליאון ולאורך מחצית המאה ה19. EUGENE DELACROIX שבסגנונו עם עוצמת הצבעוניות ורוחב היריעה התרבותית – השפיע על כל אנשי הרוח כמו שארל בודלייר ואמני המאה שאחריו כמו פול סיזאן ופבלו פיקאסו.

     

    התערוכה הענקית המשתרעת על פני כל אולמות התערוכות החשובות במעלה בקומה השניה, מפעימה את המוני המבקרים במוזיאון מהגדולים בעולם. הקהל מכיר רק שמץ מעבודותיו התלויות במוזיאון הלובר, או במוזיאון על שמו בפאריס, אך פריסת כל תקופות יצירתו, בעושר כזה, המפגין את מלוא גאוניותו – טרם נראתה. מוזיאון הלובר בפאריס בשיתוף עם הMET עשה מעשה חשוב ביותר, בכך שבתערוכה יכול הקהל לראות עבודות מאוספים פרטיים שטרם נגלו לו עד היום.

     

    ומה היה שמור בזכרון הקולקטיבי? ציורי הנמרים שלו. ההפתעה הגדולה לאוהבי האמנות היא לחזות בקסם החיבור בין מיתולוגיות, יצירות ספרות ושירה, ציורי דיוקנאות הכה שונים בסגנונם מהציורים המתארים אירועים היסטוריים, נופים, או טבע דומם. כולם – מצויים בנושאי ציוריו.

     

    אף אמן כ- אז׳ן דלקרואה (1798-1863) במאה ה-19 לא התאפיין כמוהו בכך שמיזג ביצירותיו את היחס לקודמיו יחד עם השאיפה לחדשנות. כבן לאב שהיה שר החוץ בדירקטואר, היה נחוש מגיל לצעיר לזכות בתהילה. אם בתחילת הקריירה ישב במוזיאונים והעתיק את ציורי גדולי המאסטרים, ובסטודיו ביצע את ציוריו עפ״י רישומיו אלה, וציוריו היו פיגורטיביים לגמרי, הרי בהמשך היקסמותו מהטבע והטבע דומם, ביקוריו בצפון אפריקה ודיוקנות שצייר מוצגים בכשרון גאוני של צבעוניות אינטנסיבית וכן בהנחות מכחול עזות – שזה מה ששונה בו לעומת קודמיו. אפשר לומר, שסגנונו הבוטה כביכול, ניבא את הולדת האימפרסיוניזם שאחריו.

     

    הספר המלווה את התערוכה הוא בבחינת מעדן לשוחרי אמנות. העלעול בו וקריאת כל הסיפורים עליו ועל דרכו רבת החתחתים, מרתקים כמו רומן מתח. כאשר התמונות המלוות את כל אלה מעשירות את ההכרה בו כאמן ענק. במיוחד מחדשים ומפליאים הם הרישומים וצבעי המים שלו. בהם העדינות ויכולת הרישום המדהימה, העולים על כל מה שניתן לשער, של נופי הים היפים לא פחות משל טרנר, ציורי הטיפוסים בטנג׳יר כולל דמויות של יהודים - העושר האמנותי הניבט מכולם, מסעיר ומרתק.

     

    השפעת חבריו עליו, כמו הציור ״רפסודת המדוזה״ של תיאודור גריקו שחולל סערה כשהוצג לראשונה ב-1819 כשחשף מקרה של קניבליזם על רפסודת ניצולי אניה שנטרפה – השפיעה על דלקרואה כך, שיצר סידרה של ציורים המזכירים את רפסודת המדוזה, אך בהקשרים שונים – כמו ישו בסיטואציות שונות על פי המיתולוגיה הנוצרית, או ״ספינתו של דון ז׳ואן שנטרפה״.

     

    ציורו ״הרפסודה של דנטה״ ששמו המקורי הוא ״דנטה ווירגיליוס בתהום״, (היום מוצג בלובר)הוא שזיכה אותו להיות מוצג בסלון של 1822 במוזיאון דו לוקסמבורג. היה זה שינוי תהומי בנוהל הקיים. מה שהיה בגדר מהפך. כשהדוכס אוגוסט דה פורביין ייסד את המוזיאון ב 1818 מטרתו היתה לפאר את תפארת האמנות הצרפתית ושל היצירות שנבזזו ע״י הצבא במלחמות נפוליאון. כשהחליט לרכוש את הציור למוזיאון כוונתו בזה היתה להחדיר על ידי כך לראשונה אמנים צעירים וחיים בהמשך למוזיאון הלובר. וכך סלל דלקרואה את הדרך לבאים אחריו, וביודעו שלאחר מותו יוצגו ציוריו לצד פוסין ורפאל.

     

    כאיש רוח נהג דלקרואה לרשום ביומנו את כל התרשמויותו, המלוות ברישומים. גם במכתביו הרבים לחבריו צרף רישומים, שחלק מאלפי אלה מוצגים לצד ציורי המים הקטנים ומעודנים, וציורי השמן גדולי המידות. מהיכרות עם ציורי השמן שלו, בפרט הנמרים והאריות, שמהפנטים את כל רואיהם, כבשו את לבו דווקא הרישומים יותר מכל. למעשה, ניתן להעריך נכונה את כשרונו של אמן כלשהוא דבר ראשון על פי רישומיו. כי בצבע קל יותר להעלים פגמים ברישום. ובציורים המתיימרים להיות מופשטים – רבים כאלה שהכשרון אינו מתנת האל להם.

     

    900 מאות הציורים שהותיר אחריו דלקרואה מעטרים כיפות בכנסיות, בבנין הפרלמנט הצרפתי שהיה בעבר ארמון הבורבונים (אורפיאוס), וכן בלובר, וצוירו בהשפעת הקפלה הסיסטינית של מיקלאנג׳לו. העושר הצבעוני המצוי בחיי היומיום בצפון אפריקה – המלבושים, השטיחים, עיטורי הראש בציוריו שעשה בחזרו מהמסע עפ״י הרישומים - נחרט בזכרונו, ונחשף הודות ליכולתו להעמיק בפרטים בדיוק, בעוד שבציורי החיות – הנחות הצבע העזות הן המביעות את סערת הרגשות הנכללות בנושא. הקשר העמוק שלו ליצירות ספרותיות נראה בציוריו עפ״י אייבנהו (שיצא לאור ב 1820), הקשר שלו לביירון, בעטיו היה קשור לנושא מלחמת יוון לשחרור מהעות׳מנים, והקשר לשייקספיר בציורו את דסדמונה המקוללת בידי אביה..

     

    מיכבור הציורים העצום המוצג בתערוכה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק מאיר את יצירתו של דלקרואה כמנוף לשינוי באמנות מהרומנטיזם שהוביל למהפכת האימפרסיוניזם, ומשם – למודרניזם. הוא היה המודרניסט של המחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. העז ליצור בסגנון משוחרר יותר מקודמיו, פחות מדויק במריחות מכחול המתמזגות אחת לרעותה לכדי מירקם חלק, ויותר הנחות צבע עזות המנחות לקראת האימפרסיוניזם. לא שהוא גם יצר בהיצמדות לסגנון העבר, מדויק, חלק, ומרנין כל אחד. במיוחד בדיוקנאות שהוזמנו אצלו, אותם עשה כדי להתקיים. אך דווקא היצירות היותר חופשיות, המצליחות להעביר את התחושות ההיסטוריות ומעמדים ריאליסטיים ונוקבים כמו ציד האריות – כל אלה הם החידוש שהביא איתו לאמנות, ובשלם קנה את מקומו בתולדות האמנות.

     

    תערוכה מרתקת, שגם כל מי שאוהב ״ציורים שמבינים״ ייהנה ממנה במיוחד. לא כל שכן על כל שוחרי האמנות ואוהבי המבט קדימה ואחורה בתולדות, כדי להעשיר את חוויותיו.

     

     בצילומי עליס בליטנטל נראים למעלה״ ליברטי מובילה את העם״ מ1830 ומתחתיו ״פאוסט ומרגריטה בכלא ״מ1826-7

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל