אם הייתי נתקל בעודי משוטט בין מדפי הספרים בסטימצקי, או צומת ספרים, או איזוחנותשלאתהיה או סתם ככה בספרייה בספר הנקרא - גן של התחלות חדשות - ובטח בתקציר שלו מאחורה היה כתוב שמדובר בעלילה מקסימה על מאיירת אלמנה עם שתי בנות קטנות, שמנסה למצוא את מקומה בחיים אחרי האובדן הנורא של הבעל בתאונת דרכים מטר וחצי מהבית, ומוצאת זאת באמצעות קורס גינון של ירקות אליו נשלחת על ידי העבודה שלה, סביר להניח שהייתי מניח את הספר בצד, מודה לו על העניין שניסה לעורר בי ושוכח שאי פעם נתקלתי בו. אך בסופו של דבר יצא לי לקרוא את הספר הזה, והוא היה בדיוק כמו שנכתב עליו, עם כל המאפיינים של ספר על גינון, שנותן עצות לשתילת עגבניות ומלפפונים, וסלק, ואיך השמש צריכה לפגוע בשטח אדמה שלא חם מספיק בעונה לא מאופסת על עצמה מספיק, ולא השתעממתי, ובכך הפתעתי את עצמי.

לא חשבתי לזרוק את הספר הצידה, לא חשבתי לרגע לעזוב אותו באמצע, לא חשבתי לשנייה שלא ארצה לסיים אותו ועדיין לא מתחשק לי לאחר הסיום שלו להתחיל לגנן, אין את זה בתוכי, אבל הספר הזה עשה את שלו, אמנם היו בו יותר מדי דמויות (קורס גינון כאשר אליו נרשמים כשמונה אנשים ולכל אחד המחברת ניסתה לבנות אופי משלו, ואף ניסתה להמשיך בכך לאורך הטקסט כולו. בסך הכול לא הכי עזר להבין תמיד מי זה מי, אלא אם כן ממש התרכזתם), אבל העיקריות שבהן היו מקסימות וגרמו לי להתאהב בהן ולרצות להמשיך להתחבר אליהן, ואל המרמור שלהן, ואל מה שהן ניסו לשדר.

אני לא מצטער שקראתי את הספר הזה, מהתחלה ועד הסוף, בעיקר בגלל שהוא עשה אותי קצת עצוב, הוא מלא מלנכוליה ולפתע הוא נתן מין מראית עין של תקווה לקראת הסוף, אפילו שהיו עדיין אפיונים מחורבנים שהעלילה המשיכה בהם, והכול בו היה צפוי וזה היה ברור שהוא יסתיים באופטימיות, אבל לא היה לי אכפת. אין הרבה ספרים שעל פניהם היו משעממים לי את התחת אם הייתי צריך להיתקע רק איתם בטיסה ארוכה מדי בלי סרטים, אבל הופתעתי, באמת.