כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    מילים במקום אהבה

    0 תגובות   יום ראשון, 16/12/18, 18:01

    עליס בליטנטל

    ביקורת ״הרווק״ בתיאטרון ״תא״

     

    ''

     

    ''

     

    מילים במקום אהבה


    הצגת ״הרווק״ בתיאטרון הסימטה, בהפקת תיאטרון ״תא״ מנגישה את הצופים לעידן חוסר האהבה. עידן בו האייפון מחליף את החברות והרגש בין בני זוג. עידן בו האהבה התמסמסה ונגוזה בתרבות הבארים, המשקאות והסמים. הבימאי אלחנן שפירא יצק את המחזה שכתבו אביב זמר ואריאל כהן למחזה מורכב ומאתגר.

     

    הסיפור על משורר אורבני ומשבר חיי האהבה שלו, שבא לידי ביטוי כה נפלא בספר השירים שכתב אביב זמר - ״מילים״, מהווה את הבסיס להצגה שעולה בתיאטרון הסימטה. הספר שקראתי לאחר הצפיה בהצגה, מגלה דמות שונה מאד מזו שבהצגה. דמות של גבר מאד רגיש, שאכזבת אהבתו האחרונה רוקנה אותו מכל רגש, עד שהפך לחיית בארים תל אביבית נפוצה. חיה המתמקדת במין חפוז, תוך שתית אלכוהול ושימוש בסמים קלים – ללא רגש וללא השארת משקע כלשהוא. וכל שנותר הוא רק ריקנות ויאוש.למרות שבספר קיים ניצוץ של תקווה.

     

    הבימאי בחר לחלק את המחזה לשלושה רבדי זמן: באחד - הצופים נמצאים מול הזמר-המשורר המנסה לשכנע את הפסנתרנית בבר לחבר לו מוסיקה לשיריו; בשני הוא מופיע לפני קהל הצופים באולם, ובשלישי שומעים את הוראות הבימאי המפסיק את ההופעה בהערותיו לשחקן-הפרפורמר. המעברים המתחלפים בין הרבדים שומרים את הקהל במתח מתוך הכרח לחשוב ולפענח את הדמות. לכאורה – מחזה אירוטי, שעיקרו העיסוק במין, בחיפוש אחר האהבה שאיננה, ובווידוים אישיים של השחקן במציאות והחדרתם כחלק מהסיפור. אין זה אומר שהכל מועתק אחד-לאחד מהחיים האמיתיים של אביב זמר. אבל יש בו מזה ומזה. וזה מה שמחבר את הצופים להתרחשות-הווידוי שעל הבמה.

     

    אביב זמר, ששיחק עד לאחרונה מזה 15 שנה בתיאטרון הקאמרי בכל הצגות האיכות, ושנתיים בת׳ באר שבע, והמשיך בהצגות קבוצת התיאטרון ״תא״ שהקימו אריאל הכהן ואלחנן שפירא הבימאי (כמו ״עכבארים״) – כובש בקסם הטבעי שלו את הקהל גם הפעם. ובהופעת היחיד שלו ב״הרווק״ הוא חושף באופן הכי נוקב ובלתי אמצעי את סצינת היחסים בין המינים המתרחשת כיום, כמוה לא נודע בשנים עברו. עד כדי כך זה משפיע על הדמות בהצגה, שהוא אף מקיים יחסי מין עם בובות מין, באופן אובססיבי כמעט מטורף, מה שמדגיש את היאוש והבריחה מהמציאות לאיזורים אפלים שהנפש המיוסרת מתדרדרת אליהם.

     

    קולו החזק והצלול של אביב נשמע באולם האינטימי של ת׳ הסימטה כמות שהוא, טוב יותר מאשר עם הרמקול. הדו-שיח שהוא מנהל תחילה עם הקהל, כביכול בבר, ובהמשך עם הפסנתרית, נשמע אמין ומזכיר את סגנון הסטנדאפיסטים. שוטף, קליל ופוגע כאחד. השימוש במילים באופן חופשי וללא גבולות, מחזק עוד יותר את העניין בקהל למה שעל הבמה עקב הריאליזם החופשי שבו. התאורה הבהירה והמסנוורת שעל פניו לא מותירה לקהל לראות את מלוא תווי פניו וגופו החטובים ואת הבעותיו. רק כשהתאורן מוסיף את האור החם מלמעלה, הקהל יכול לחבב עוד יותר את השחקן שלפניו, ולא רק את הסיפור והביטויים הנועזים.

    את המוסיקה המקורית להצגה כתב מור נעמן, את הכוריאוגרפיה הסקסית עיצבה נופר לוינגר, ואת ההצגה ירוצו לראות כל מעריצי הכוכב יפה התואר, שהמילים שכתב בספרו ״מילים״ ואלו המשתלחות מפיו בהצגה מרימות את רף התגובה של הקהל.

     

    מקורי, משולח רסן ומרתק.

     

     צילום: יח״צ

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל