כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    העיקר האהבה

    0 תגובות   יום שישי , 4/1/19, 09:23

    עליס בליטנטל

    ביקורת ״מרג׳ורי פריים״ בקאמרי

    ''

     

    ''

     

    העיקר האהבה

     


    מחזהו של ג׳ורדן האריסון ״מרג׳ורי פריים״ לוקח אותנו למחוזות עתידניים. לאמצע המאה ה-21. בה רובוטים שהופכים לכמעט אנושיים מחליפים את האהובים שנפטרו. הדמיון - אין לו גבול, ובימויו של צביקי לוין את המלכה מרים זוהר, מקסים את הצופים ולוכד אותו עד תום.

     

    הרעיון נשמע אוטופי. אך על בימת הקאמרי רואים את גיבורת המחזה, כנרית מהוללת בדימוס, שהתאלמנה שנים קודם לכן, שבעוד היא לוקה באיבוד זיכרון- בתה וחתנה יצרו עבורה באמצע המאה ה-21 הודות לפלאי הטכנולוגיה, יצור כמעט אנושי: רובוט הדומה להפליא לבעלה כשהיה צעיר. המידע שהם הערו לתוכו, המאפשרים לרובוט לנהל עימה שיחות, מהווים מרכז מידע היכול להעלות בה מחדש זכרונות שמוחה של חולת הדמנציה כבר לא מכיל, והם אבדו. בכך הם למעשה מאריכים את תוחלת חיי מוחה באופן מעשי – בעוד היא, גם בתקופות התבהרות, גם כשהיא יודעת שזהו יציר רובוטי , היא נעזרת בו בדיאלוגים מקסימים רווי הומור. נשמע ווירטואלי, אך בעל סיכוי ההולך ומתממש.

     

    מחלת השיכחה, דימנציה, נפוצה בימינו יותר ויותר, והפכה ממש פגע המוני. כך שכל אחד בקהל הצופים נוכח בה אם בקרב מי מבני משפחתו, או מקרב מיודעיו. מרים זוהר בהופעתה האצילית, המלכותית, מהווה אור באפלה לכולם – הן בקהל והן על הבמה. היא מאצילה על כל חברי הקאסט מאצילותה, ונוסכת בצופים מההומור שהטקסט של ג׳ורדן האריסון כתב. כך שהמחלה הופכת מאלמנט טרגי – לסיפור מלא קסם, אירוני אך בטוב טעם, כשלידה שחקנים מושלמים כמו אבישי מרידור כרובוט/וולטר- הבעל כשהיה צעיר, שחקן שקולו בעל הצבע והאיכות המיוחדים מרשימים כמו משחקו הנקי, הממזג אנושי ורובוטי כאחד. כך גם אודיה קורן כבתה, במשחק כה חם, טבעי וקולח, הגורם לצופים להזדהות עמה; וכך גם אוהד שחר כבעלה של אודיה קורן, במשחק משוחרר, טבעי, ומשובח מתמיד. אוהד כעת מצוי בטור אריתמטי בו משחקו נוסק בכל הצגה יותר ויותר.

     

    מערכת היחסים בין מרג׳ורי (זוהר) והרובוט ״וולטר״ גורמת לחשיפת גילויים מהעבר, ומביאה את בני המשפחה לכדי רתיחה וסערת רגשות. כך כולם יכולם להביא לידי ביטוי את מלוא יכולותיהם וכשרונם. וכך הדרמה מקבלת צבעים מגוונים וטונים שונים. עיצוב התפאורה והתלבושות של זוהר אלמליח, בימויו הנקי והקלאסי של צביקי לוין, שאף ערך את הרקע המוסיקלי הנעים– יוצרים מחזה שכולנו נגיע אליו פעם – אם על בשרנו או כחלק ממחלת שארינו.

     

    מרים זוהר באצילותה מתאימה לתפקיד ששחקניות בוגרות לא היו בוחרות בו, אך לא היא. היא נוסכת בו רגש וענין שמגיעים ללב כל אחד, ומרעיפה אור מקצה המנהרה. החיים אולי אינם רומן, אך העיקר בהם היא האהבה, ולא משנה מאיזה סוג. בהצגה בה התאריכים מתקדמים מאמצע החיים אל סופם – והבימאי והשחקנים מעמידים תמונה כה חיה ותוססת – הצופה חש כמו היה חלק ממנה. לצופה אין ספק שכל שמתרחש בה – צפוי שיקרה. וההצגה מהווה חוויה: משובחת, מרעננת. משכילה, ומתקנת.

     

    בצילוי אור דנון נראים למעלה אבישי מרידור ומרים זוהר. בתחתון״ אבישי מרידור ואוהד שחר.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל