כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    הילד שנגע באף של נמר - ביקורת ספר

    1 תגובות   יום ראשון, 3/3/19, 18:26

    בכיתי עוד לפני שירד הסוף על עלילת הספר היפהפה הזה, בכיתי גם באמצע שלו ובכיתי בהתחלה. המילים שלו, אתם מבינים, צועקות מוות ועצבות לפני הכול. מהרגע הראשון עד האחרון שלו הוא מזמר באזניים של מי שקורא אותו וגורם לעיניים להתאדם ולהתעצב לעצמן, לרצות למות יחד עם הדמויות. בתחילה כשבחרתי אותו ממדפי הספרים, לפני יותר מדי שנים, דמיינתי שמדובר באיזה סיפור על ילד שמתחיל לעבוד בגן חיות ועל מה שהוא חווה שם, וזה לא רק בגלל שם הספר בעברית או באנגלית (באנגלית הוא נקרא בתרגום חופשי גן החיות של גמריץ'), אז התרגום לא כל כך משנה, כי באופן עקרוני שם הספר לא מתאים כל כך למה שהוא גורם לקוראים שלו שגוררים את עצמם מעבר לשליש הראשון של הספר או האמיצים שביניהם שגוררים עצמם הרבה מעבר לשליש השני. 


    לפעמים כשאני בוחר לכתוב על ספרים שקראתי ולא בא לי לספיילר אז אני פשוט מפשט את הביקורת שלי, נוגע בנקודות קטנות בהתחלה שלו או בסיום שלו וכותב את ההתרגשות שלי מהם ובזה סוגר את ההמלצה, פה אי אפשר, המילים לא יתנו לי מנוח עד שלא ייכתבו, בדיוק כמו הגיבור שחוזר אל הים חודשים אחרי שהיה בספינה שטבעה ואיבד את מרבית חברי הספינה, רבים מהם ידידיו, ועדיין מוצא את האומץ והבורות לחזור אל המקום שאיים להשמיד כל שמץ של אנושיות שהייתה בו. הספר הזה לא ספר לילדים, העטיפה שלו משקרת, השם שלו משקר, העלילה שלו משקרת, הוא לא. הוא אמיץ מדי ובוטה מדי וישיר מדי מכדי להיות נהיר לילדים ואפילו לבני נוער, למרות שזה גם כן שקר. אני בן ארבעים עוד מעט והוא גרם לי לבכות יותר מפעם. אתם מבינים, הילד הגיבור בעלילה אכל אנשים כדי להתקיים על שברי ספינה במשך שישים וחמישה ימים, אכל אותם, וגרם למחבר של הספר לכתוב את הכול בצורה הכי בהירה שיכולה להיות, החל מטעם העצמות והמפרקים ועד איך הוא ירה לחבר הכי טוב שלו בראש ואכל גם אותו, הכול מתוך הבנה שמישהו צריך לחיות עד שיצילו אותם. אותו הילד חזר אחר כך לביתו והתחתן עם האחות של מי שמת, וכולם יודעים על הכול, שזו תופעה ידועה בקרב יורדי ים, שאוכלים את המתים שלהם ומוצצים להם את הלשד של העצמות, והרעב לא שוכך אחרי שאוכלים אנשים אלא גובר, הבטן רעבה יותר אחרי שאוכלת בשר אדם, ואני בתור קורא מאמין לכל מילה, והכול מרגיש לי אמת לאמיתה אפילו שזו סיפורת, וכל מה שאני חושב עליו זה הלוואי שאני הייתי כותב ככה.


    שמתי לב שבכל פעם שאני קורא ספר אחר וכותב תוך כדי משהו אז גם הכתיבה שלי מושפעת ממנו, אבל זה נושא לפוסט אחר. הספר הזה גרם לי לבכות וניסיתי לא להרוס אותו עדיין לקוראים שעדיין לא נתקלו בו, אבל רק רציתי שתדעו, בדיוק כמו הגיבור, שיש דברים שרודפים אחריך גם אחרי שסיימת איתם. אין דרך לברוח מהם, רק להקשיב.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      תודה מקרב לב על הביקורת. אם אצליח להשיג - אקרא. (לי פעם מו"ל- "עורך" הרס ספר שכתבתי לילדים כדי להראות להם את כוחו של הטבע, ולכן - לטעמי - יש לי - אולי - איזה מושג...)

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין