כותרות TheMarker >
    ';

    מבקר בסביבה

    תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות - תרבות !!!

    פוסטים אחרונים

    עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

    "אומללות לפי דרכן" - ביקורת על "משפחה חמה" / יוקי לביא

    0 תגובות   יום ראשון, 24/3/19, 16:07

     ואז בלי כל הכנה מוקדמת, באמצע ארוחת ליל שבת, הוטלה הפצצה : מאשה לא תגיע השנה לסדר פסח. שבריר שנייה של שקט, ולפתע ההמולה - שארבה בפינה, דרוכה בציפייה לגעוש - ביצעה כניסה.

     

    ''

     

      מי שחושב שמשפחות פולניות קלאסיות, ו/או דימויים /סטריאוטיפים / מחשבות עליהן הם נחלת העבר, כנראה לא היה בצהרי יום שישי באולם בית ציוני אמריקה בת"א, כש"משפחה חמה" של תיאטרון בית לסין הדהדה בין כתליו. שעה וחצי של שאגות היו מבהירות לו עד כמה הוא טועה. עשור לאחר שהוצג לראשונה, הקומדיה מרנינת הנפש של ענת גוב מבצעת קאמבק בענק. זה לא רק צוות השחקנים המהולל, זה גם לא הפאנצ'ים המדוייקים בעליצותם ובלפיתתם כאחד, זה לא סדר פסח המתקרב או-טו-טו לפתחנו - זה הכל ביחד, וזאת הידיעה הצרופה שמחזה האבסורד הזה איננו כ"כ רחוק מן האמת החודרת. 

     

      כשמאשה - בתה הבכורה של מלכה רוזן, אלמנה כבת שבעים - מודיעה כאמור את מה שמודיעה, השמיים נופלים על אמה. היא תעשה הכל כדי למנוע ממנה את רוע הגזירה. תחבולות, סכסוכים, רשעות, הפרד ומשול - ובלבד ששלמות המשפחה תישמר.  והמשפה הזאת כוללת את בנה הנוסף של מלכה, ד"ר אריה רוזן, את אשתו הנוירוטית מירי, את בנם פזור הדעת עומר "חליק", ואת אשתו הגויה נטלי.  תמרה ,בתה המג"בניקית של מאשה, היא כמעט קריקטורה על לוחמת מורעלת, כמו שמשקיפה מהצד על כל ההמולה, זורקת חצים מלובנים להעצמת האירוע. לעומתה, מי שבאמת משקיף הוא אב המשפחה אליק, שהלך לעולמו שנים אחדות לפני כן. הוא המספר יודע הכל, זה שלא בוחל בשום הנחה לבני משפחתו בכלל ולאשתו בפרט. צלליתו נעה ונדה על רצפת הבמה, והוא הקול המבשר.

     

    ''

     

      ארות הערב התמימה לכאורה איננה נסובה רק על הידיעה המפתיעה. לאט לאט היא פותחת תיבות פנדורה רדומות. יחסי אהבה שנאה בין ההורים לילדים, קנאת אחים, כעס אצור על הבן הבודהיסט המתנהג כטפיל מקצועי הם הרכיבים הפיקנטיים שמרכיבים את קורותיה של המשפחה המטורללת הזאת. איך זה נגמר בסוף ? לא תרצו שאגלה. מימדי המתח והדרמה נותרים עד לשנייה האחרונה, ולא כמליצה, מה שייאלץ אתכם להישאב בעל כורחכם לסאגה הבלתי תאמן. הבמאי רוני פינקוביץ' דאג לכך שלא יהיה רגע של שעמום, והקאסט שלו מנחית את המהלומות - המצחיקות והכואבות - במיומנות וירטואוזית.

     

      יותם קושניר ושירן הוברמן הם חליק ונטלי בהתאמה. הצד הרוחני של משפחת רוזן. הוא כמי שחווה הארה, והיא כמי ששורשיה נטועים בבלגיה. אהבתם האמיתית היא הזיקה והיציבות של המחזה הזה, שדומה כי פרט להם כל השאר מתהלכים במין העמדת פנים סוריאליסטית למראה. עדי גילת כמירי מרהיבה לפנינו תצוגה של אישה בורגנית על שלל איפיוניה. היא מלוטשת ומהוקצעת אך ריקה וקלישאתית מבפנים. גם בעלה הרופא - בגילומו של לירון ברנס - כרודף בצע פתולוגי, מצליח להבהיר לנו מהו ציפוי מלאכותי, כשהמהות חלולה להכאיב. הוא נפלא ומשכנע ללא עוררין. לורין מוסרי כחיית הלוחמת משוייפת ומושחזת. כל אמירת אגב שלה מצחיקה ופוגעת במטרה.

     

      רוברטו הניג מרחף בהצגה הזאת כאליק ז"ל. הוא משקיף בעיניים מצועפות, ולא חוסך את שבט לשונו בהצלפות על משפחתו המצוייה במחוזותיה הגשמיים. הוא מרשים וסמכותי, הגם שאיננו מייצר שיח ממשי עם קרוביו. בתו בהצגה מאשה היא לימור גולדשטיין, וזהו תפקיד שונה מאד מהמזוהה עימה. היא מצטיירת כדמות מרירה ומתוסכלת, אוהבת את משפחתה אך מרגישה מוחמצת ונדחקת. לשיטתה היא זאת שעוזרת לאמה השתלטנית, אך לא חווה אסירות תודה. גולדשטיין נכנסה לנעליה של הבת, ונגעה ללב בכאב שלה. היא זאת שע"פ הטחות האשמה של האם תגרום רחמנא ליצלן לפירוק המשפחה. דרך ההתמודדות שלה עם היותה השטן בהתגלמותו היא מלאכת מחשבת. ומעל הכל זוהי ההצגה של האישה שמשמשת את ציר העלילה הראשי, המשני והמושכת בחוטים - תיקי דיין. דומה שכל תפקיד אותו תבחר לבצע הוא למעשה היא עצמה ובשרה. דיין לא באמת משחקת, היא נותנת לך תחושה שהיא בעיצומה של הסתערות אמיתית על קרוביה, כחלק ממבצע מחושב של רצון לשמור על גוזליה, בבחינת המטרה מקדשת את האמצעים. היא האמא האווזה הדואגת והלא משחררת, שרגילה שהכל רוקדים לחלילה,ולפיכך שום תכסיס שפל אינו מגונה מבחינתה. היא יודעת לעורר חמלה, מרבה להרעים בקולה ( סימן ההיכר של מי שמענגת אותנו למעלה מחמישה עשורים ), ולחייך בקורטוב מתחטא של "מה כבר יכולתי לעשות ?" . למרבה הצער ענת גוב המחזאית של הפסיפס האנושי הזה איננה, אך אני בטוח שממרום שבתה גם היא צפתה ביצירה שרקחה, ומחאה כפיים לדיין ולצוות של המשפחה חמומת המוח מחד ולמרות הכל רווייה ברגשות חמימות מאידך.

     

    ''

     

      כשהקהל יצא מגדרו ולאחר מכן יצא מן האולם המשיכה לנקר בו "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה ע"פ דרכה", ולשם שינוי טולסטוי לא היה רק תפאורת רקע ספרותית, אלא ציווי מודגש ונוכח בכל מילה

     

     

      

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      YukiLavy
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין