כותרות TheMarker >
    ';

    מבקר בסביבה

    תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות - תרבות !!!

    פוסטים אחרונים

    עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

    "עוד ההורים זקוקים לילד" - ביקורת על "בוקר טוב ילד" / יוקי לביא

    0 תגובות   יום ראשון, 31/3/19, 20:20

      מתישהוא הכאב האצור שבתוכה כבר לא יכול היה להישמר על תדר מינורי, והיא התפרצה. זה קרה כשהבת שלה הגיעה אל החדר בו שוכב בנה הנוסף, החייל הפצוע, והחלה לתקוף אותה על כך שהעזה לא לחכות לה. "בגללך הייתי צריכה לנסוע באוטובוס" הטיחה הבת באם ההמומה, ואילו האם - שעד אז לא חווינו סערות גועשות מצידה - השיבה לעברה בצרחה "אז מה אם נסעת באוטובוס ???". וזהו. מעתה ואילך כל שגרת היום יום ההזוייה של המשפחה הזאת ( נעמי, דויד, הגר ) תתנהל אחרת. זאת אומרת, האינטראקציות לא תהיינה חפות מקונפליקטים, אולם הווליום שלהם, שהסתחרר במעט, יירד למי המנוחות.

     

    ''

     

       גם סרטו השני של שרון בר-זיו נטוע סביב ההווייה הצבאית. פיצ'ר ביכוריו "חדר 514" היה פועל יוצא של לוקיישן יחיד בחדר חקירות, זה המתחקה אחר מעללי לובשי המדים. בסרטו החדש "בוקר טוב ילד" אנחנו מתוודעים לעומרי החייל, השכוב ללא ניע במיטת בית החולים, והוא שרוי בתרדמת קשה. חיותו ועצמאותו ניטלים ממנו עד לפרט הבסיסי ביותר, ואת מיטתו מקיפים הוריו, אחותו, הצוות הרפואי, חבריו ליחידה ועוד מיני מבקרים שונים ומגוונים. בר-זיו מעניק לנו הצצה דחוסה ומייסרת אל תהליך שיקומו המיוחל של לוחם הצנחנים, כמו גם פכים קטנים בדמות התייחסויות סאטיריות ופוליטיות למצבו. לזכותו של בר-זיו ייזקף שהוא אינו מנחית עלינו דכדוך ו/או סנטימנטליות דביקה. השוטים מתנהלים כמעט בדיווח תיאורי, שיחות עם הרופאה, הפיזיותרפיסטית, וחילופי רשמים בין ההורים. הלאקוניות הזאת מתרחשת הודות למשחקם המקצועי של העוסקים במלאכה. כישורם הטבעי מעניק לצופה את זרמי התודעה ומשלים אוטומטית את חיבוטי הנפש. הדרמה מצוייה בחרדה לשלומו של יקירם, והזמן החולף בעולמם לופת וממגנט אותנו אל מנעד הרגשות אותו מייצרת הפציעה.

    כך נצפה באשמה של נעמי כלפי דויד מעל ראשו של בנם סביב סוגיית גיוסו לצנחינים. עוד נפגוש את נעמי עם הורי חברו ליחידה של עומרי, שלמרבה הצער נהרג. המפגש עם ההורים השכולים הוא בנאליה מחד ושבר בל ייאחה מאידך, כשהנפשות הפועלות לא מועדות למהמורות הקיטש. האתנחתא הקומית שמורה לביקורו של ראש העיר בבית החולים. נעמי מאשרת את הביקור, ומיטב הקלישאות שנאמרות בו יכולות להזין את לשכת דובר צה"ל, מה שגורם לדויד להתרעם. הוא כועס על אשתו, ועל הקרקס התקשורתי המיוח"צן שנלווה לכך, וממסמר אותנו מבלי שנרצה לזוגיות השברירית והמתפוררת של בני הזוג.

     

      בכלל, ניכר בבר-זיו שהוא אוהב את רגעי ההמולה סביב הבן הפצוע. הוא מייחד אמנם דקות ארוכות לרכינות המלטפות של ההורים כלפי בנם, בגלוי ובחשאי, מדגיש עברנו את השיחות שהם מנהלים עימו ( כשלא ברור בהכרח עד כמה הוא מייטיב לקלוט בחושיו ), אך חשוב לו להחצין אירועים רבי משתתפים. אם זה בצפייה במשחקי הכדורגל בטלוויזיה, אם זה לקראת סופו של הסרט בארוחת החג סביב מיטת הבן, ואם זה בביקורו של המפקד. וזה אם תתעקשו פתיחת הצוהר לאזכור פוליטי. רפרוף מתחטא ומתנצל של המפקד הכואב, שנאלץ לגולל באוזני האב את קורת הפעולה הצבאית שבגללה בנו כמעט ואיבד את חייו. המפקד בוכה ומודה כי הפעולה היתה רשלנית, ובין השורות ניתן לזהות ביקורת מרומזת על חוסר התכלית של השהייה בשטחים. לוחמים שהופכים בעל כורחם לכוח שיטור כנגד אוכלוסייה פלשתינאית אזרחית, ואיו מי שיפצה פיו - לא בדרג הצבאי וכמעט ולא בנמצא מקרב ההנהגה הפוליטית. 

     

      אביב אלקבץ מגלם ללא מילה את עומרי. דמותו מתפתחת בהדרגה, וכמותה שיתוף הפעולה בו נוקט עם סביבתו. יותם קושניר הוא תורג'י, חברו ליחידה של עומרי, וכמעט כל הגה המופק מפיו הוא הלצה מתגלגלת. הוא חיוני כדי לשבור את האקלים העגמומי של מיקום הסרט ונסיבות לידתו, ומשובב נפש בדו-שיח אותו הוא מתעקש לנהל עם חברו הקטטוני, כמו יודע על סמך בת קול פנימית שיחלים בסופו של דבר, ישוב לאיתנו  ויגשים את תוכניותיהם המשותפות. שרון בר-זיו הוא התסריטאי, הבמאי וגם אביו של עומרי. קשה שלא להזדהות עם כאבו. גם כשהוא מפנה את הבמה לאשתו האסרטיביות יותר, יכולותיו להשרות נינוחות, הקשבה, תרבותיות ( עד כמה שניתן בסיטואציה המורבידית והמעוותת שנקלע אליה ) ראויות להערכה רבה. משחקו של בר-זיו לוכד אותך מבלי משים, ואתה משתוקק לשלוח זוג ידיים אוהבות לעברו, לסלק מתוכו את המועקה וללחוש לו מילות נחמה.

     

    ''

     

      ומי שעל פי רוב נמנעת מלעשות זאת היא אשתו בסרט נעמי - האחת, היחידה והמופלאה קרן מור. מן הראוי לציין שקרן מור היא מן השחקניות האהובות והנערצות עלי. אני מודה באשמה, היא מהלכת קסם בכל מפגש אמנותי שיצא תחת ידיה. אם בתיאטרון, אם בסדרות הטלוויזיה, אם בקולנוע ואפילו בהיותה פרזנטורית לפרסומות. מדובר בפרסונה מחוננת, שכישוריה הקומיים הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית. והנה כי כן, בשעה וחצי שלפנינו נפרשת מניפת איכויותיה הנוספות. היא יודעת להנחיל דרמה, משכילה לשמש כמבוגרת האחראית, מצליחה לתפקד כאמא לשני ילדיה וכמנהלת בית ספר מצטיינת. עליה ועל בעלה ניחתת המכה, ומסקרן לראות כיצד כל אחד ואחת מהם מגיב ומתמודד. פציעתו של בנם הוא אלגוריה לזוגיות המקרטעת ביניהם, כשחלוף הזמן עשוי להיטיב עם גופו של עומרי ובבד בבד עם אהבתם שותתת הדם. מור מביאה עימה את ניסיונה העשיר, את הדיוק הבימתי ומעצימה את נעמי. פגיעותה ניכרת אך מוסוות כהלכה, ומדי פעם היא משחררת רסן, נוטה חסד לדמותה הקולנועית, כמו מתירה לה להלך על החבל הדק של עמידות וקריסה, כשהווירטואוזיות שלה שומרת על נקודת האיזון המתבקשת. מור, בר-זיו ושאר הצוות בונים יצירה אינטימית, קאמרית ומלאת התנגשויות אנוש. כזאת שלא יכולים להותיר את הקהל אדיש למהלומותיה, לשאול שאלות תוך כדי ולפקפק באקסיומות סביב הפרה האולטימטיבית הקדושה הנקראת "צה"ל".

     

      נ.ב.

     

    הרי לא יעלה בדעתכם שאסיים את מאמר הביקורת שלי מבלי להידרש לתפקידו הראשון של שרון בר-זיו ב"בלוז לחופש הגדול". סרט הפולחן של רנן שור המהווה את אחד המסמכים הפוליטיים הנוקבים בתולדות הקולנוע הישראלי ( כשבר-זיו מגלם שם את אחד מאותם הנערים טרום גיוסם, ודילמות המוסר הפילוסופיות שחלחלו לתודעתם )  כבר מזמן מהדהד כתמרור אזהרה חברתי. כשצפיתי ב"בוקר טוב ילד" ריצדה לי בראש שורת הסרט ההוא במין אקטואליה מחרידה : "אולי אהרל'ה צודק, אולי צריך להפסיק את המלחמה ולהחזיר את הילדים הביתה ?" ...במחשבה שנייה, עדיף שזה ייאמר במבטאה של גולדה

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      YukiLavy
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין