כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    תעתועי דימיון

    0 תגובות   יום חמישי, 4/4/19, 16:01

     

    עליס בליטנטל

    ביקורת ״6 דרגות לקרבה״

    בסטודיו יורם לוינשטיין

     

    ''

     

    ''

     

    תעתועי דמיון

     


    בסטודיו יורם לוינשטיין עולה המחזה ״שש דרגות לקרבה״ מאת ג׳ון קר,שאין פלא שזכה להצלחה בלונדון ובניו יורק ואף עלה כסרט עתיר כוכבים. ההצגה בסטודיו היא עתירת שחקנים מוכשרים אותם ביים אבישי מילשטיין במיומנות רבה.

     

    עד כמה ניתן לתעתע באנשים זרים, לקנות את ליבם עם סיפור קורע לב בסגנון הסרטים האיטלקיים הניאו-ריאליסטיים – את זה ממחישים יפה שחקני המחזור המסייים של סטודיו יורם לוינשטיין. ערב אחד מגיע לבית זוג בורגני בניו יורק (אליקו לוי ועמית יגור הנפלאה) צעיר חמוד ומקסים, המספר להם שנשדד, ואביו מגיע לניו יורק רק למחרת. הם כמובן מזמינים אותו להישאר בביתם עד הבוקר, לאחר שהוא מכין להם ארוחת מעדנים מכל הלפט-אובר במקרר שלהם. לסעודה מצטרף איש עסקים נוסף, ג׳פרי (שראוי שהשחקנים יהגו כראוי את השם) אותו מגלם יריב דהן בבטחון עצמי רב. תוך כדי, בבוקר הזוג מגלה נער ליווי בעירום מלא (גיא דמידוב) במיטת האורח, פול. סצינה אירוטית מצחיקה.

     

    התוכן העשיר של ההצגה, ושפע האירועים, עשויים באותה מתכונת: הבחור המתיימר להיות סטודנט באוניברסיטה יוקרתית, מרמה בכל פעם זוג אחר, באמתלה שהוא חבר קרוב של ילדיהם, שכביכול סיפרו לו הכל עליהם. כך הוא שודד כל מי שקונה את סיפוריו רבי הדמיון. וכיצד יתכן? כושר הדיבור של הבחור, פול, בצירוף הקסם הבלתי נדלה של השחקן אמיר חורי (פאודה) מסבירים את ההיתכנות. בעוד הבימוי של אבישי מילשטיין מוליך את התפתחות העלילה בקצב ותוך ריתוק הקהל לבמה.

     

    בתם של הזוג הראשון, טס, (מורין אמור שופעת הרגש) מסמלת כמו גם אחיה, את דור הצעירים של היום: שלאזניהם צמודות האזניות, והם שומעים רק את מה שהמכשירים משדרים להם, ואינם שמים לב כלל להוריהם. הפער בין הדורות מוגש בצורה הכי ריאלסטית ונוקבת בידי מורין אמור השופעת רגש. סחרחורת האירועים הסוחפים מציגים שחקנים מוכשרים במיוחד, גם אם תפקידיהם קצרים, אך הבעותיהם והופעותיהם משאירות רושם עז: כך הם יוסיאל נאמן כדאג הפרוע; אילן זכרוב כ-טרנט; נויה פרנק החייכנית כקיטי; מתנאל לייני כד״ר פיין; גל מלכה המדהימה ביופיה ובהבעותיה המרשימות; שגיא פרץ בתפקיד הכפול כ-וודי וכ-ריק ועדן אמסילי כלארקין. כולם מרשימים ביכולת משחקם.

     

    עיצוב הבמה הכה מושקע, שלא רגיל לראות כמותו בתיאטרונים הגדולים, אותו עיצבו איה באך וארז יניב, התלבושות הנאות של אלכס קוכמן, המוסיקה המקורית שתורמת לאווירה של יובל מסנר, והתרגום המצוין של דוראל זילברמן עם הכוראוגרפיה של ערן לביא – כל אלה מרכיבים את הפאזל המוצלח של ההצגה שעלילתה כה מפתיעה ומרתקת. שילוב דמותו של עומר שריף המנוח, שהיה כוכב-על בשנות השישים והשבעים, בדמות אביו כביכול של פול, משתלב נפלא הודות לצילומי הסטיל והווידאו שערך רדי רובינשטיין, שהצילומים המצורפים לביקורת הם מעשי ידיו.

     

    הצגה מאד יוצאת דופן, מעוררת מחשבה, הדורשת דימיון ותובנה רחבה. כל זאת – הודות לשחקנים והיוצרים המשובחים. לרוץ לראות, עד ה 15.4.

     בצילומי רדי רובינשטין נראים בעליון:אמיר חורי. בתחתון: אליקו לוי ועמית גור.

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל