כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הרוח של בעלת הארמון

    0 תגובות   יום חמישי, 2/5/19, 23:40

    עליס בליטנטל

    ביקורת ״בעלת הארמון״ במרכז ענב לתרבות

     

    ''

     

    ''

     

    רוחה של בעלת הארמון


     

    המחזה הקסום של לאה גולדברג ״בעלת הארמון״ העולה בהפקת מרכז ענב לתרבות, לוקח את הגיבורים עם הצופים לאווירה מיסתורית בארמון עתיק שהפך למוזיאון. היסטוריה של שנות הארבעים מעורבת בתת מודע ובשפע דימיון, הופכת בעזרת התפאורה העשירה, המבצעים והיוצרים למשהו פיוטי, מיסתורי עם מתח, המעורר תהיות ושאלות רבות.

     

    בליל סופה וסערה מגיחים אל תוך ארמון עתיק במזרח אירופה, שהפך למוזיאון, שני שליחים מארץ ישראל : זאנד, חוקר ספרות עתיקה שהגיע לחפש ספרים עתיקים שנגזלו על ידי הגרמנים מהיהודים טרם השמדתם, ודורה - צעירה המחפשת ילדים שהוחבאו בשואה וניצלו, כדי להביאם לישראל. שומר הארמון המפואר שהיה למוזיאון אינו שש לקבל אותם. כאילו שפרטיותו נפגעה בזה. אך לאט לאט, הודות להתמדתם ועיקשותם של השניים בטענתם שבסערת ברקים ורעמים כזו לא ניתן לצאת ולחפש בלילה מקום ללון בו, הוא נעתר להם. ויתרה מכך -אף מציע להם להתכבד בתה, ואת מיטתו מציע לצעירה שתישן בה. בעוד לחוקר הספרות הוא מותיר את הספה בסלון.

     

    בהמשך הלילה מתחילה להתגלות האמת העומדת מאחורי התנהגותו המוזרה של הרוזן זאברודסקי בעל הארמון שהפך לשומר מה שהיה הנכס שלו. דורון תבורי כרוזן/השומר, מדגים משחק של אחד מגדולי שחקני ישראל בעשרות השנים האחרונות. הדרת הכבוד המאופקת של נוכחותו, קולו המיוחד, והבטחון שאישיותו מקרינה, כמעט משכנעים את המבקרים הבלתי צפויים, שבארמון יש רוחות. קולות הרעמים התכופים, שמאפילים על הטקסט של השחקנים, וגילויו על נוכחות הרוחות, אמנם לא מבריחים את זאנד ודורה, אך לא מתירים להם לעצום עין.

     

    מיכאל גמליאל כ-זאנד, במשחק מהוקצע ומקצועי וקול מצוין, שולט באירועים, ומנווט אותם לכיוון האופטימי מיד עם התגלותה של ה״רוח״. מה שמעורר בדורה (אלכסה לרנר הכה חביבה) פחדים וחששות. אך הרוח – היא בעצם לנה, (סופי נוזיקוב המתוקה), נערה בת 17 שמזה שלוש שנים מחזיק בה הרוזן כשהוא מספר לה שהמלחמה לא תמה, והרעמים הם בעצם הפצצות של האויב. והיה אם תצא מהארמון – ייגזר גורלה. היא כה פוחדת, ומעיזה לצאת מחדרה חסר החלונות רק כששעון האורלוגין העתיק מצלצל 10 צלצולים. הסימן ששולח לה הסוהר שלה.

     

    את מלוא השבח יש להעניק למעצב התפאורה המפוארת שמעון קסטיאל. שפע פריטי הריהוט העתיקים המסוגננים, תואמים כה יפה למימדיו המיוחדים של אולם מרכז ענב לתרבות: לגובה העצום המרשים, למבנה החצי עגול של הבמה, שהוא המשכו של חציו השני של עיגול האולם. מה שעושה אותה כה מושלמת ויזואלית. רק חבל שצוות השחקנים המשובח, ובימויו של אבישי בן גל חסרים את המיקרופונים שהיו יכולים לגרום לקולות השחקנים להגיע אל הקהל, מה שנדרש בגלל מימדי האולם. כך גם האפלולית השורה על הבמה ע״מ להתאים לתנאי האור בלילה, חסרה את התחכום שיכול מעצב תאורה ליצור, בהאירו את פני הדוברים בלבד, בעוד שאת שאר הבמה ישאיר חשוכה. המוסיקה של אפי שושני מגיחה כראוי ברקע.

    המחזה של לאה גולדברג בסך הכל משיג את מטרתו: לוקח את הצופים לשנים שלאחר מלחמת העולם השניה לאירופה, לאוירה ותנאים סוריאליסטים-משהו, עם כל הקסם של הלשון היפהפיה של לאה גולדברג.

     

    הצגה מענגת, של קלאסיקה ישראלית.

     

     בצילומי יניב ליברמן נראים למעלה דורון תבורי, אלכסה לרנר ומיכאל גמליאל בתחתון: דורון תבורי וסופי נוזיקוב.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל