כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    ארנב הקטיפה - ביקורת ספר

    0 תגובות   יום ראשון, 21/7/19, 15:42

    ''

     

    הספר ארנב הקטיפה נכתב ב-1922, הוא בטח נהגה במוחה של מרג'רי ויליאמס כמה שנים לפני כן, מה שעושה את הספר לבן מאה פחות או יותר. וזה, במושגים של ספר שעדיין סוחב ויוצא במהדורה מחודשת עם איורים חדשים, וכל התוכן השיווקי מסביב, נחשב לאיזה שהוא הישג. לא קראתי את הספר הזה עד שבוע שעבר, למען האמת לא שמעתי עליו אפילו ולא מעניין אותי כמה הוא נחשב לקלאסיקה ספרותית נועזת או מיוחדת במינה. אבל נתתי לו הזדמנות, למען השפיות שלי ושל הילד שאוהב כל דבר שעטוף בעטיפה חדשה, ושמכיל בתוכו משהו שלא קיים עדיין בבית, וכשהקראתי אותו בפעם הראשונה וראיתי שכל עמוד מכיל יותר מדי מילים, ידעתי שהילד שלי (בן שנתיים וחצי) לא יחזיק מעמד, הוא כל הזמן רצה לעבור עוד עמוד קדימה, לראות עוד ציור, מעדיף תמצות מאשר לשמוע עשרות מילים שיכולות לתאר סצנה אחת פשוטה שיכולה להיות מתומצתת במילה או שתיים, גג במשפט. אבל התבדיתי, הילד תקע אצבע בפה ולא הפסיק לבהות באיורים, ולא רק זה, הוא גם הקשיב לכל מה שהקראתי לו, על ארנב צעצוע בממלכה של חדר ילדים שמלא בצעצועים, שרק רוצה להיות נאהב על ידי הילד שהוא הבעלים שלו, ולא רק נאהב, אלא גם להפוך לאמיתי.

     

    האמת - הסיפור די מקסים בעיקר כי הוא מצביע על מי קובע מה זה בכלל להיות אמיתי בחיים, מי בכלל אומר שלצעצועים אין רגשות, ושאם ילד בוחר בצעצוע אחד על פני חברו אז הצעצוע הזנוח באמת מרגיש מוזנח. אף פעם לא חשבתי על זה עד עכשיו (אולי כי לא טרחתי להעלות על דעתי את 'צעצוע של סיפור 1-4', אבל זה סרט אחר). אבל בנוסף להכול מדובר בסיפור עצוב, וטראומתי אפילו, על מה קורה בעולם בו צריך לשרוף צעצועים שנחשפו למחלות, שאיבדו את צבעם והפכו לדהויים וללא קיימים, של צעצועים שהפכו להיות אמיתיים כי הילד החליט שהם אמיתיים ולא רק צעצועים, ואילו עכשיו, כעבור זמן הם צריכים להיזרק או להישרף או להיות מושמדים, בגלל שהם כבר לא הכרחיים להמשך העלילה של הילד. כמו כל סיפור שנכתב באלף שנה האחרונות (כמעט) הוא נותן תקווה, שאחרי שארנב הקטיפה נזרק לו לאי שם, הוא ניצל על ידי פיית קסמים שהופכת אותו לארנב אמיתי, כי להיות צעצוע אמיתי זה כבר לא מספיק.

     

    האם ספר לילדים שנותן תקווה, צובע בצבעים מאושרים התבגרות, ולא טורח לזרוע חול בעיניים של המבוגרים מאחר והוא מתכתב עם טף וילד הוא בכלל קלאסיקה? האם ספר קלאסי הוא רק כזה ששמעו עליו מספיק אנשים ושנפוץ לכל עבר? מי קובע להוציא מהדורות חדשות של ספרים בכלל בהוצאות השונות? לא חסר מיליארד סופרי ילדים שמוציאים ספרים חדשים כל חמש דקות וחצי בערך, ובמקום זה בוחרים להוציא ספר בן מאה שנה כמעט? הסיפור באמת הקסים אותי, בעיקר בגלל שלא הכרתי אותו, אבל האם זה אומר שעכשיו אביט בכל צעצוע שיש בחדר של הילד שלי ואעשה הפרדת כוחות בין אלו שמלווים את הילד בכל ערב, לבין כאלו שסתם קיימים על הארון, מחכים שיתייחס אליהם יום אחד עד שאני או האישה נזרוק אותם אל החצר. באחת הסצינות שהכי אהבתי בעלילה הארנב צעצוע שוכב לו נטוש בגן הירק או משהו דומה וניגשים אליו שני ארנבים אמיתיים ותוהים אם הוא ארנב אמיתי, הוא אומר להם שהוא כן אמיתי אבל מסרב לקפוץ על שתי רגליו כדי להוכיח להם את זה. הסצנה הזו מבחינתי מהווה את הלב של הספר - מי קובע מה הוא אמיתי, והאם האמת, במיוחד בעולמם של צעצועים, נחשבת לנכונה. אולי הכול בכלל עניין של פרספקטיבה. 

     

     

     

    ''

     

     

     

    ''

     

    אם יזדמן לכם לראות את הספר איפה שלא תראו אותו לא תצטערו, הוא מקסים, באמת. והציורים שממלאים את כל הדפים שלו רק מוסיפים לקסם שהוא מנסה להקרין על הקוראים, בעיקר בגלל שהוא קורץ להם ומצליח לשקף את מה שכתוב בפנים, לא רק בלב שלהם, אלא גם בלב של הספר. אך עם זאת גם נקודה לביקורת, הנוסח העברי, על אף היותו מתחנף לקורא הישראלי מרגיש כשייך לכתיבה מפעם, ועל אף שמדובר בספר בן מאה, כאמור, היו יכולים בהוצאת אגם שהוציאה אותו לאור לחשוב איך מוציאים לאור גרסה חדשה למשהו קשיש, ושיוכל עדיין לקרוץ יותר, ואני מדגיש - יותר, גם לקהל החדש שלו. הכתיבה נמרחת, המשפטים ארוכים מדי, אני - בתור אבא לבן שנתיים וחצי - הייתי צריך לא פעם לקצץ את המשפטים, לראות מה הרעיון המרכזי בכל עמוד ועמוד ולצמצם אותו מעשרות מילים למשפט, בכל זאת קהל היעד של הספר אמור להיות ילדים, אז רצוי להתייחס אליהם בהתאם.

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין