כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    0

    כאב ותהילה - אלמודובר

    0 תגובות   יום חמישי, 8/8/19, 12:06

    "כאב ותהילה" פדרו אלמודובר - זהירות ספויילרים.

     

    ''

     

     

    נתחיל מהסוף, גם סרטים לא מושלמים של אלמודובר כדאי ללכת ולראות, בגלל הצילום, בגלל העיצוב, בגלל השחזור של ילדותו. אני אוהבת מאד את יצירתו של אלמודובר, ועוקבת אחרי כל סרט שיוצא, זהו סרטו ה21, צפיתי ברוב סרטיו, וחקרתי את יצירתו, ולכן ציפיתי ליותר מסרט אוטוביוגרפי של אלמודובר.

    באופן מוזר ביותר, התאכזבתי מהמשחק המנייריסטי של אנטוניו בנדרס ושל פנלופה קרוז, שחקנים שבאופן רגיל אני אוהבת מאד את משחקם. ובנדרס אפילו קיבל פרס על משחקו בסרט בפסטיבל קאן האחרון. המשחק של קרוז מנייריסטי (אותה הבעה תמידית עם הגבות הדאוגות) וגם של בנדרס לא מתעלה כבימאי יוצר, הסובל מחוליים שונים, מכור להרואין, ומנסה להיזכר בעברו. שניהם לא הצליחו לרגש אותי. השחקנים ששחקו אותם כילד וכאשה מבוגרת, היו מוצלחים הרבה יותר.

    אלמודובר יוצר בעצם בסרט זה את המיתוס של עצמו, קצת כמו קדוש נוצרי. לאלמודובר יחסי אהבה שנאה עם הדת הקתולית – אמו וכל משפחתו היו נוצרים מאמינים, אלמודובר נשלח בהתחלה ללמוד בבית ספר נוצרי להוריו לא היה כסף לבית ספר רגיל. הוריו העניים של אלמודובר גרים במערה, זה מזכיר כמובן את ישו שנולד במערה,  חיים של עוני וצניעות. נדמה לי שהייתה כת כזאת בנצרות שחיה במערות.

    אלמודובר כנראה הוטרד מינית ע"י הכמרים, כפי שהראה בסרט "חינוך רע". בסרט זה יש הומאז' ל"רומא עיר פרזות", כשרואים את הכומר משחק כדורגל עם הילדים. יש לאלמודובר אנטי לכנסייה כיון שזו אף פעם לא קבלה את נטייתו המינית. יחסי האהבה שנאה עם הכנסייה מתבטאים למשל בסרט "חוק התשוקה" כלפבלו הבימאי ההומוסקסואל, יש בבית פינת התייחדות עם הקדושים הנוצריים, כמו בכל בית של נוצרים בספרד, כשלצד הקדושים הנוצריים ניתן לראות תמונה של הקדושה מרילין מונרו. שילוב של דת ופופ.

    ההומאז' הגדול בסרט הוא לסרט "שמונה וחצי" של פליני. שם בימאי מזדקן מתקשה לעשות את סרטו התשיעי (ולכן שם הסרט), וכאן בימאי חולה במחלות שונות ובדיכאון, מכור לסמים, המנסה לחדש את הקשר עם השחקן ששיחק בסרט שעשה לפני שלושים שנה בשם "טעם" (ואז הוא לא אהב את משחקו), את התפקיד הזה עושה בחינניות רבה אלברטו קריספו. ב"שמונה וחצי" שיחק את התפקיד מרצ'לו מסטרויאני, האלטר אגו של פליני, וב"כאב ותהילה" את תפקיד הבימאי החולה מגלם בנדרס. הקריירה של בנדרס נסקה בסרטו של אלמודובר "חוק התשוקה". אלמודובר אמר שמאז שבנדרס החל לשחק בהוליווד, הוא לא יכול היה לעמוד בסכומים שבנדרס דרש, אבל בנדרס חזר לשחק בסרטיו ב"העור בו אני חי". בעקבות הסרט הקים אלמודובר עם אחיו את חברת ההפקה אל דסאו "התשוקה", ובה הוא מפיק את סרטיו.

    כל צפייה כמעט בסרט של אלמודובר היא הנאה,  כל סרט כמעט משתלב בגוף היצירה שלו, ויוצר משמעויות עם סרטים אחרים שלו ושל אחרים. כיוצר פוסט מודרני הוא מרבה לצטט ממלודרמות אמריקאיות, מפליני, ומבונואל. מי שמכירה את סרטיו האחרים, ואת הנושאים שהוא אוהב להתעסק בהם, נהנית יותר. נחמד גם כשהוא עושה הומאז' לעצמו, ומצטט מתוך סרטיו שלו, כך למשל בסרט זה כשסלוודור מאלו (בנדרס) נפרד מאהובו לשעבר פדריקו (הומאז' לפליני, רמז למי שלא הבין שהסרט הוא הומאז' ל"שמונה וחצי"), שמאז התחתן ונולדו לו ילדים, הם עושים זאת ליד דלת הכניסה, בדיוק כמו פבלו ובנדרס (כמאהבו) ב"חוק התשוקה".

    בטח תצחקו עלי, אבל אחרי שאלמודובר תאר לנו כך כך יפה את משפחתו התבגרותו המינית, אני מרגישה קצת כמו בת משפחה שלו. אלמודובר אוהב לשלב את בני משפחתו בסרטיו, וב"קיקה" (לא משיאיו של אלמודובר) הוא משלב את אמו בקטע אירוני מודע לעצמו. היא מראיינת בתוכנית ספרות של בנה סופר, שמתברר מאוחר יותר שהוא רוצח סדרתי. היא אומרת לו שהיא לא קראה את הספר, כי יש לה סוכרת שעושה לה בעיות בעיניים, והיא לא רואה טוב, אבל היא תתן אותו לנכדיה. בנה גר רחוק ממנה, ולכן הביא אותה העירה כדי שתהיה קרובה אליו, ונתן לה לראיין בתוכנית. בסוף הראיון הקצר היא ממליצה לסופר הרצחן (רצח את אשתו) להינשא שוב, כי הבדידות קשה, הלילות ארוכים, והיא מדברת מנסיון אישי. (ראו בסרטון המצורף).

    אלמודובר כאמור נשלח לבית ספר של הכנסייה, אבל בית הספר האמיתי שלו היה אולם הקולנוע, שם ישב וצפה בסרטים. בגיל 16 עבר למדריד, בשאיפה ללמוד קולנוע בבית הספר היחיד לקולנוע שהיה אז בספרד, אבל פרנקו העריץ בדיוק סגר את בית הספר. (טיפש! כל העריצים אהבו קולנוע והבינו את כוחו העצום להשפיע על המונים! למשל מוסוליני שיסד את פסטיבל הקולנוע בונציה, ואת עיר הסרטים "צ'ינה צ'יטה") בשנת 1975 פרנקו פנה לדרך כל בשר, אחרי ארבעים שנים של עריצות, ובמדריד חגגו בתנופת יצירה עצומה בתנועה בשם מובידה מדריליאנה שאלמודובר היה ממוביליה: חופש מיני, מוסיקה, קולנוע ואמנות. התנועה התפשטה לערים נוספות בספרד. על התקופה הזו הייתי שמחה לראות בסרט על חייו של אלמודובר שהיה בן 26 כשפרנקו מת. בתחילה עבד בעבודות מזדמנות כמו מוכר בשוק הפשפשים אל-רסטרו במדריד, ובמשך 12 שנים כמנהלן בחברת הטלפונים טלפוניקה, רק עד השעה שלוש בצהריים, ואח"כ התפנה ליצירה שלו, התחיל לעשות סרטים במצלמת סופר 8, ולדבב אותם בקולו ועם טייפ, ובהופעות עם הסרטים הללו בבתי קפה. (לנושא הדיבוב מאז מקום מרכזי בסרטיו).

    נושא נוסף שחוזר כמעט בכל סרטיו הוא האונס, כמעט בכל סרט של אלמודובר יש אונס, הסרט "קיקה" נאסר להקרנה בארה"ב, יש שם קטע ארוך של אונס, שהופך לסלפסטיקי. חוקרי יצירתו מסבירים את המוטיב החוזר הזה בשלטון הארוך של פרנקו על ספרד שהיה כמו אונס,  ובו חברו מוסדות המשטרה, הכנסיה והמשפחה לדכא את היחיד. כמעט בכל סרט של אלמודובר יש שוטרים מושחתים. (ב"חוק התשוקה" השוטר מוצא קוקאין ובבית של פבלו ומסניף את זה בעצמו).

    אחד משיאי הסרט הוא אלמודובר כילד, החי עם משפחתו במערה בעיירה פטרנה, לשם עברו כדי למצוא רווחה כלכלית. האב כמעט לא בתמונה, והאם היא אשה השורדת במציאות כלכלית קשה, אשה חכמה, מעשית וחרוצה. (בגילומה של פנלופה קרוז). האם מסדרת לבנה בן ה8 ללמד בחור צעיר יפה תואר קרוא וכתוב ו4 פעולות החשבון, תמורת סיוד המערה ושיפוצה. יש סצינה מקסימה בסרט, הבחור הצעיר התלכלך מהצביעה , מתפשט ומתרחץ בגיגית. פניו וגופו המושלמים של הבחור הצעיר והעירום שלו משפיעים על נפשו הרכה של הילד (אלמודובר) והוא נהיה חולה מזה.

    אלמודובר ספר בריאיון שאמו הייתה רוחצת את רגליו של אביו כשהיה חוזר הבייתה (כך היה מקובל בספרד). כמו כן, אמו ידעה קרוא וכתוב בכפר שבו רוב האנשים היו אנאלפביתים, ולכן כשהיו מקבלים מכתבים מילדיהם שבעיר או מקרובי משפחה אחרים, אמו הייתה קוראת להם את המכתבים, ומייפה את מה שנכתב. אלמודובר אמר שזה מה שלימד אותו לספר סיפורים. את הסרט "לחזור" עשה בעקבות מותה של אמו, היה לו מאד קשה להתמודד עם המוות הזה, ובאיזור בו נולד וגדל יש אמונה שנשמות המתים חוזרות כדי לסגור עניינים אחרונים. המוטיבים האלה של חזרה מהמוות, הזיכרונות, הקבלה והפיוס, שבים ומופיעים בסרטי אלמודובר. (למשל ב"הכל אודות אמא").

    מוטיבים נוספים: מדריד, העיר האהובה על אלמודובר, שסרטים רבים שלו מתרחשים בה.  בסרט זה מתייחסים אליה כ"מדריד, עיר קשה". המחלות, הסמים, הגוף המתאיין לעומת היצירה הקולנועית והאחרת הנשארות לנצח. ב"העור בו אני חי" יש תיאורים יפים יותר מבסרט זה של מחלות, (תאי הדם המשמשים ליצירת עור חדש ועמיד במקום העור שנשרף בתאונת הדרכים). בסרט זה יש תיאור מקסים של מערכת יחסים הומוסקסואלית, כשפדריקו בא לבקר את סלוודור, אחרי שהיה להם רומן שלושים שנה לפני כן. פדריקו הוא על קו הרצף של ההומוסקסואליות, והקשר עם סלוודור היה הקשר ההומוסקסואלי האחרון בחייו, במשך שלוש שנים, אחריו נישא ונולדו לו ילדים.

    אסייר פלורנס מגלמת את אמו של סלוודור בזקנותה, ומסבירה לו כיצד עליו להלביש אותה בתכריכים אחרי שתמות, ולשים בידיה מחרוזת תפילה. הבן מתמודד עם רגשות אשמה בכך שלא נענה לבקשתה של אמו למות בכפר, והיא מתה בלי קרוביה לידה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים.

    בסוף הסרט, שנייה לפני הסוף, כשסלוודור (בגילום הילד המקסים אסייר פלורס) ואמו ישנים בתחנת רכבת, אלמודובר מצליח להכניס עוד אספקט נוסף ביצירתו – הטשטוש בין מציאות ודמיון, בין זכרונות לסט קולנועי. המצלמה הולכת לאחור, ואנחנו רואים את אשת הקול מחזיקה בום – רמקול מעל לראשיהם. אלמודובר מערער על הקשר בין מציאות ודמיון בסרטים רבים, למשל ב"פרח הסוד שלי" וב"הכל אודות אמא" כשהאם עובדת בבית חולים, ומאמנת מתמחים ברפואה לשאול קרובי משפחה אם הם מסכימים לתרום את איברי היקר להם מכל, רגע אחרי ששמעו שהוא מת. האם השואלת שאלות את הצוות הרפואי נראית מאד אמיתית, אבל אז יש זום אאוט, ואנו רואים שזה בעצם משחק. עד שבנה נהרג בתאונת דרכים, ואז היא נאלצת לעבור את זה המציאות, וכמובן תורמת את לבו של בנה למי שנזקק לו. גם ב"פרח הסוד שלי" אנו נחפשים לראיון דומה, ואז מגלים שזה היה אימון של מתמחים.

    בכל הסרטים של אלמודובר יש שימוש מסיבי בסמים, השחקן ששחק בסרטו שלושים שנה לפני כן, ואותו הוא הולך לפגוש, מלמד אותו להשתמש בהירואין ובגלל כאביו הגופניים הוא מייד מתמכר לסם, ומתחיל להשתמש בו בעצמו. "היום סמים זה כמו פיצה, מביאים לך עד הבית". וכמובן עיצובי הבתים היפהפיים והשיחזור הנפלא, כל אלה הופכים כל סרט של אלמודובר לחוויה לעיניים. רק שבסרט הזה הוא הושפע קצת יותר מדי מהוליווד, והכל נגמר בהפי אנד, אין דרמות קשות, אף אחד חוץ מהאם הזקנה לא מת, ואפילו סלוודור נגמל מסמים, ואולי יצליח לעשות עוד סרט. הכל דבש.

     

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לקולנוע, גם על אלמודובר.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל