כותרות TheMarker >
    ';

    מבקר בסביבה

    תיאטרון, מוזיקה, מחול, ספרות - תרבות !!!

    פוסטים אחרונים

    עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

    "בלות, פונדקאות, יחידנות" - ביקורת על "תחושת בטן" / יוקי לביא

    0 תגובות   יום חמישי, 30/4/20, 14:09

      במידה ובעתיד הקאמרי יחליט להעלות מחזה העוסק בפוריות ובהיריון, על שם אחד אסור לו להתפשר : דנה מיינרט. באמתחתה של השחקנית המוכשרת הזאת מצויים רק בשנה האחרונה צמד הצגות העוסקות בנושא הנ"ל. זה התחיל ב"היריון", שאיתגר את הלך המחשבה השגור שבין הורים לילדים, והאם ניתן להיות הורה מבלי להשתוקק לצאצא. וזה המשיך עם "תחושת בטן", שמעמתת את שלל המוסכמות החברתיות : היריון בגיל מתקדם, פונדקאות להט"בית והבחירה להיות אם חד-הורית. אם כן, מיינרט היא הבחירה לפעם השלישית. ובמקום הגלידה בהתחשב בסוגייה נסתפק במלפפון חמוץ ...

     

    ''

     

      ולעניינינו – "תחושת בטן" של המחזאי עמית גור בבימויו של ניר ארז העולה כאמור בקאמרי הוא מניפסט חכם, שנון, והופך קרביים. כל סטריאוטיפ מובלע מקולף בשעה וחצי המענגות שעל הבמה, עם שלל שחקנים מוכשרים, שיודעים להנחית את הפאנץ' הנכון ובעיקר לגרום לנו להרהר בפשר שאלות קמאיות. נוגה הורוביץ בת ה – 57  שיצאה לפנסיה מוקדמת, היא נשואה באושר לאיתן ואם לגיא ולמאיה, מתבשרת כי בדרך פלא היא בהיריון. מה ששמעתם, בלי רצון, ללא תיכנון ובוודאי שלמורת רוחם של סובביה. לכל אחד יש מה לומר על פרי בטנה ההולך ומתהווה בתוכה, ופסטיבל הדעות הקדומות מחד והרצון להכתיב ולשלוט באישה שטרם עיכלה בעצמה את דבר הידיעה מאידך משתולל כמחול שדים. נוגה, מורה נערצת ומחנכת שתחת ידיה עברו מאות תלמידים שאוהבים אותה ורואים בה מקור סמכות, הופכת בן לילה למטרה בפני חיצי התרעלה שמשפחתה משלחת בה. תחושת הבטן האינסטינקטיבית שלה היא לבצע הפלה, אולם ככל שחולפים הימים היא מתרגלת לעובר הצומח בה, לזרע הניבט ברחמה, ושמאלץ אותה בו זמנית להשיב מלחמה ולהתבונן מהצד בעדר צר המוחין. ככל שטיעוניהם של בעלה וילדיה משכנעים ברמה השכלתנית, כך גוברת תשוקתה ללדת את תינוקה. ככל שהם מאיימים עליה ( בעזות מצח אטומה ומרושעת ) בסנקציות ובתרחישי אימה, כך הבלבול שחשה בתחילה כמו מפנה את מקומו. זוהי אישה אסרטיבית שלא נלחמת רק על הזכות ללדת ועל "זכות האישה על גופה" ( כמיטב הקלישאה ), אלא על מקומה כאדם בוגר ותבוני שאיננו יציר כפיו של "מה יגידו השכנים".

     

    ''

     

      גור וארז בחוכמתם וברגישותם העניקו לדמויות שלהם נפח ועומק, ולא השטיחו אותן כמתבקש מהסיטואציה. חלקן עברו תהפוכות עם העלילה, חלקן נותרו עיקשים בעמדתן, אך הן רחוקות מלהיות חד מימדיות. ציפי, חברתה של נוגה, שמגיבה בבדיחות הדעת לשמע הבשורה נעשית אשת סודה של הגיבורה עד לסיום ההצגה. איה גרניט-שבא יוצקת לתוכה את התבונה והציניות, מתבלת את מסריה בהומור נשכני, אך בתוך תוכה מצדיעה לחברתה על תעוזתה. בנה גיא ( אלעד אטרקצ'י ) ובן זוגו ניב ( אבישי מרידור ) מצויים בעיצומו של תהליך הפונדקאות. מדהים להיווכח כיצד הזוג הזה – במשחק מרשים ועוצמתי – נופל למהמורות של חשיבה פשטנית, ילדותיות מוגזמת ועויינות בלתי נתפסת. לצידם בתה מאיה ( דנה מיינרוט מיודעתנו ) בעצמה בהיריון ועומדת ללדת. היא אם יחידנית, שלא מסתירה את כעסה על כך שאמה גוזלת ממנה את החווייה. לתפיסתה, נוגה היתה אמורה להתמסר לה ולתינוק הבכור שעתיד להיוולד לה, ואילו היריונה הלא צפוי של האם / הסבתא טורף את הקלפים. אנוכיות מעוררת פלצות, שמרחיקה לכת עד לצעדים דראקוניים מצד הבת, יוצרת מערבולת רגשית ודחוסה. מאיה היא למעשה הנמסיס הנשי של נוגה - אם ובת הניצבות משני עברי המתרס, פערי הדורות ניכרים בהן, ואישיותן של השתיים, תכונות האופי שדבקות ולחימה מאפיינות אותן, מובילות את שתיהן למחוזות דרמטיים.

     

        מוטי כץ הוא איתן, חסר אונים לשמע הבשורה. מנסה בכל כוחו לשמור על התא המשפחתי השברירי שלו, גם אם בתוכו גועשים יצרים וכעסים מודחקים על אשתו, על גחמותיה ועל המעשה חסר האחריות שלה. איתן הוא זכר אלפא טיפוסי, נחשפנו לתוויי דיוקנו כשבנו מספר במפגש משפחתי על רצונו בפונדקאות. תגובתו המיידית היא תשלובת של בורות, סקסיזם ולהט"בופוביה, מה שמעניק לנו חומר גלם על הרקע התרבותי של הגבר הזה, כשכץ מצליח לחלץ ממנו מטעמים הגורמים לפרצי צחוק בלתי נשלטים בקהל. ואם כבר מדברים על פרצי צחוק, אז הדמות הראשית של ההצגה, הציר עליו היא סובבת, ניתנה בידיה של קומיקאית מחוננת. אודיה קורן הנפלאה שכל רפליקה שלה היא מלאכת הדיוק, מתעלה על עצמה. זהו לטעמי התפקיד הטוב ביותר שלה, היא נוגסת בו בתאווה, נוחה ורכה למשפחתה, אך משיבה מלחמה כשפוגעים בכבודה, ורומסים את זכויותיה הטבעיות. קורן גורמת לנו לאהוב אותה, אך לרגע לא לחמול עליה. גם שהיא מול הסתערות רבתית מבית, היא הולכת עם האמת שלה ומדגימה לנו מהי הקרבה על מזבח האידיאלים. אנחנו לרגע לא שופטים את החלטתה, גם אם בסתר ליבנו תוהים על מניעיה.

     

    ''

     

        עמית גור המחזאי יודע את נפש דמויותיו. כשחקן מוכשר בעצמו הוא בחר ביודעין לכתוב מחזה שחומר הנפץ שלו מצוי לא רק ברעיון הלידה המאוחרת, אלא במפגש הפסגה של המורכבות המשפחתית. ילדיה של נוגה עסוקים 

    בחבילה האישית שלהם, בתסכול המתמשך שהם אוגרים, עד שדמותה של אימם, רצונותיה ומאווייה חסרי חשיבות. גור היטיב להמחיש עד כמה חייה של נוגה זניחים בעיניהם, ובהיותה שם עבורם כל השנים הם רואים בה פונקציה לצרכיהם בלבד. רק רגישות מופלאה וחדות הבחנה של יוצר יכולה היתה להביא גבר לכתוב מחזה כ"כ נשי בהווייתו, כ"כ מכיל ומתבונן לתוככי עולם המושגים הנוקשה של "פוריות", "לידה", "בלות". גור גילה אמפטיה לגיבורה הבימתית שלו, הוא אוהב אותה, מגונן עליה, מספק רמזים לכתב החידה שבהתנהגותה וחותם את דבריו בתוכנייה : "יכול להיות שלא כולנו נבין את הבחירה של נוגה ואת המחיר המשפחתי שהיא עומדת לשלם. אבל נראה לי שרובנו נוכל להזדהות עם הצורך העמוק לעצור לרגע את גלגלי הזמן, להסיר מעלינו את המשקולת החברתית המכבידה, להתעלם מאיך שהסביבה רואה את הגיל הביולוגי שלנו, ולשאול את עצמנו מי היינו רוצים להיות עכשיו. עבור עצמנו, אם רק היה לנו את החופש המוחלט לעשות זאת"

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      פרופיל

      YukiLavy
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין