למעט פרומו מצחיק, לא ידעתי הרבה על "קונג פו פנדה" טרם צפייתי בו. חברה אמרה שהוא נחמד, אך כחובבת סרטי קונג-פו, אמרה שהדבר האמיתי טוב יותר. אחרי הצפייה, גם כחובב סרטי אנימציה, הדבר האמיתי טוב יותר.

שלא תבינו לא נכון - הסרט עשוי נפלא, אפיון הדמיות והאנימציה משובחים (במיוחד קטע הפתיחה בסגנון "סמוראי ג'ק"), האקשן קולח ויש לא מעט הומור. אבל זה לא "שרק", ג'ק בלאק הוא לא מייק מאיירס ו/או אדי מרפי, העלילה מעט צפויה והמסר גם כן.

האכזבה הגדולה מהסרט הוא הדיבוב, שחסר את האופי הקיים בגיבורים מצוירים אחרים. אולי המוצלח ביותר בחבורה הוא דווקא דסטין הופמן כמאסטר יושי, שמצליח להעביר את הדמות בקולו בלבד. לעומתו, אנג'לינה ג'ולי (טיגריס) לא עוברת מסך בלי שרואים אותה וכך גם לוסי לו (נחש) הזניחה ואחרים.

מבחינת אנימציה, כאמור, צבעוני ויפה, עם אפיון עשיר של דמויות, חיות ונופים עוצרי נשימה. מציקות מעט העיניים הקפואות של מרבית הדמויות, כמו כדורי פלסטיק חסרי הבעה (משום מה, במדגסקר זה עבד יותר טוב). אחרי שכבר ב"צעצוע של סיפור" ראינו את ההברקות של הצעצועים האחרים בעיניים של וודי או בקסדה של באז, המבע הפלסטי לוקח הרבה לאחור.

הסרט הוא מסוג סרטי ה"אנדרדוג" שעולים להצלחה למרות כל הסיכויים. הגיבור, פו הפנדה, מגלה את הגיבור הפנימי ומביס את האויב האולטימטיבי. אך שלא כמו בסרטים רבים אחרים, בהם האמונה ב"עצמי" והשימוש ביכולות הטבעיים מאפשרים את הדרך להצלחה, "קונג פו פנדה" מביא זאת לידי גיחוך, כאשר כוחותיו של הפנדה מתגלים מתוך תאוותו לאוכל וניצחונו מסתמך לא מעט על צמיגותו העגלגלה. אולי עבור האמריקאים, הסובלים כקולקטיב מהשמנת יתר, יש בכך אמירה חיובית ונחמה, אך באופן אישי, הרגשתי כי הסרט מתעלם בסופו של דבר ממוגבלותו הפיזית של פו, אשר לא אמורה לאפשר את היותו מאסטר קונג-פו. לשם השוואה, אצל המתחרה החזק של הקיץ, וול-E, השמנת היתר של האמריקאים הביאה אותם לניוון מוחלט שרק בביטול הצריכה והטכנולוגיה ניתן יהיה לתקנו. שם יש ציניות וביקורת בעניין, כאן "זה בסדר להיות שמן" (שזה באמת בסדר, אבל קשה שלא לראות זאת בצורה מאוד מאולצת ומגוחכת). 

ועוד עניין קטן - הדבר הכי מצחיק שהיה בקולנוע, לטעמי, היה הקדימון של "מדגסקר 2", שפשוט קורע מצחוק. חפשו אותו בקולנוע (או באינטרנט).