קראתי על זה ב YNET בטור הקוראים המשפיעים, שאהבו בגדול. משהו דיבר אלי.. גיגלתי את שם הספר שער הרחמים
 וניתקלתי באתר של דורית זילברמן. שם ראיתי את הפרק הראשון של הספר. מה אני אגיד לכם? הוקסמתי.

רצתי לקנות.

תמיד שנותנים ביקורת על ספרים נותנים את מה שכתוב בככריכה האחורית. תמיד זה משעמם אותי - כי הרי נושא הספר הוא משני. מה שמשנה זה איך הוא נכתב. לעניות דעתי כמובן.  אז אני אביא כאן את הדברים שהקסימו אותי.. כיון שאת הביקורות הכריכות האחוריות ואף את הפרק הראשון מהספר תוכלו לקרוא בלינקים.. הפרק הראשון של שער הרחמים כאן..

אז הנה הקסם בעיני - הילד אברם ומחשבותיו:

אמא מסמנת לי לבוא לשבת לידה. אמא שוכבת. עיניים עצומות. שיער שחור מפוזר על הכרית. הפנים שלה חרושי קמטים כמו שאומרים. אני חושב על האמירה הזו קצת. אמא שלי כמו אדמה רכה שחרשו לה את הלחיים ואת המצח. איזה סוס הוביל את המחרשה על הפנים של אמא שלי. או אולי היה זה חמור? כשהעיניים של אמא שלי נפתחות הן קטנות כמו אפונים שמציצים מהאדמה. קטנים ושחורים כמו השיער שלה. כל יתר הגוף של אמא שלי מכוסה בשמיכה. לפעמים כל הפנים שלה עם הצוואר נראים לי כמו שיח שבקע מהמיטה.

הנה עוד קסם - אברם הזקן מדבר על צעירותו:

בריא אני לא. חושבים שספורט יפה לבריאות. בוקרא פיל מישמיש. בטח לא כדורגל. אני פגוע בברכיים, ברצועות, בגידים, בעצמות שנשברו בכמה מקומות וכל שנה בחורף כואבות בדיוק במקומות שנשברו. ובגלל משמעת המים שהייתה לנו בפלמ"ח גם הכליות שלי פגועות. במילים אחרות: דיסקוס מיניסקוס אולקוס ושלוש בנות. בדיחה טובה, מה? כשהגוף כואב הוא מושך את תשומת ליבי. כשהוא כואב מדי הוא מאבד אותה, כי אני יודע להתנתק מהגוף ולשקוע בעולמות אחרים.  נו, בגילי, אם אתה  קם בבוקר והכל בסדר, אתה מרגיש טוב, בכושר ולא כואב לך כלום זה סימן שאתה מת. לא בשביל זה אני נוסע לפגוש את אלוהים.