**לא כשר**

(בתמונה: כך נראה טורטליני. )

ידידי מייקל (שם בדוי) הסכים להתלוות אלי לארוחת צהרים נינוחה.

רציתי מקום קרוב לבית, לא הומה, מוכר, עם זכרונות של אוכל טעים. בחרנו בפרדיסו, מסעדה ירושלמית ותיקה יחסית, שלמרות שחווייתי האחרונה בה הייתה קלוקלת, החלטתי לתת לה הזדמנות נוספת, כאמור, עקב זכרונות נושנים של אוכל איכותי. 

מייד ביקשנו מים, וקיבלנו קנקן זכוכית חמוד, שלמרות גודלו הפעוט, הספיק לכל אורך הארוחה. או שהיה זה נס המכבים, או שהמלצר בערמומיותו המקצועית, הביא אחד חדש כשהראשון התרוקן, בלי ששמנו לב... 

הארוחה העסקית הייתה במחיר המנה העיקרית (שלא היה זול, אך לא מופקע - בין 48-90 ש"ח), וכללה מנה ראשונה, עיקרית ושתיה חמה. 

מייקל החליט ללכת על מנה מעניינת - טורטליני ממולא בסלק ורוקפור ברוטב למון גראס. הפסטות נכללות בעיסקית, אך מוגבלות למנה ראשונה של סלט ערבי או ברוסקטה. נבחרה הברוסקטה. 

אני החלטתי ללכת על מנה של עלי מנגולד ממולאים בבקר, על מצע של חומוס, מוגשים עם יוגורט. משום מה גם המנה הזאת הגבילה אותנו באחת מהראשונות דלעיל. 

ההגבלה הייתה מצערת, כי צמד המנות הראשונות היה לא מעניין במיוחד, והראשונות האחרות נראו יותר מסקרנות, אבל התמודדנו. 

כשבחרתי את הסלט הערבי, התנהלה השיחה המרגשת הבאה: 

מלצר: "רק שתדעי שיש בסלט כוסברה, אז את יכולה לבקש בלי." 

אני: "קיבלת 100 נקודות! אני אשמח לסלט בלי כוסברה!" 

מייקל: "הם קראו את הבלוג שלך...?"

אני (בראשי): "או שהם חכמים מאוד, או שהצלחתי להשפיע במתי מעט על השקיפות הקולינרית הנוגעת לתבלינים שנויים במחלוקת..."

בשלב הבא המלצר החכם ערך את שולחננו, והניח שני מיכלים מתכתיים על השולחן. 

מלצר: "זה המלח, וזה הפרמז'ן. שלא תתבלבלו."

גם על זה הוא יקבל נקודות, למרות שלבעלי המסעדה אמליץ לרכוש כלים שקופים לפרמז'ן כדי לחסוך את ההתנצלויות המיותרות והבלבול. בנוסף, החורים במכסה המיכל היו קטנים מדי, והיו נדרשים יותר מדי ניעורים כדי להוציא כמות מספקת של גבינה. 

הלחם היה טרי טרי ומצויין. מוגש עם איולי לא רע. הסלט הערבי היה סתמי למדי, אף שהיו בו כמויות שום שיכלו למנוע את מגיפת השפעת הבאה. חלקים מהשום היו מרירים ולא השפיעו לטובה. אבל לא הייתה כוסברה :)

ברוסקטה היא הזדמנות נפלאה להפגין יצירתיות, ובמקרה זה, למרות שאני אוהדת שרופה של עגבניות, ההזדמנות לא נוצלה, והתוצאה הייתה סלט עגבניות פשוט למדי על טוסטים שהושארו זמן רב מדי במיצי העגבניות והפכו ספוגיים. גם כאן, טעים, אך סתמי. 

המנות העיקריות לא אחרו לבוא (ממש לא אחרו, הן יצאו עוד כשהיינו בעיצומן של הראשונות). 

הטורטליני היה רביולי.

הגיע הזמן שמסעדות שמגישות אוכל איטלקי ידייקו בתפריטים. 

(מייקל טוען שאני טועה: "הטבעות היו קצת תפוחות, אבל הן עדיין היו טבעות...". אם טעיתי, התנצלותי הכנה לפרדיסו, אבל אני דובקת בזכרוני הצילומי)

מעבר לטעות הגסה בזיהוי הפסטה, המנה הייתה כנועה לחלוטין לטעמו החמוץ החזק מידי של רוטב הלמון גראס. המילוי של הרביולים היה לא אסתטי, והשילוב של הסלק והגבינה הכחולה לא עבד בעיני, או לפחות לא היה מספיק טוב בכדי לפצות על החמיצות המעיקה של הרוטב. 

הצעתי למייקל להחליף את המנה, אבל הוא, בשל שורשיו המזרח אירופאים, ובניגוד אלי ולאמי הביקורתית, סירב בנימוס. אתה ילד מחונך היטב, אבל טוב שיש אנשים כמוני...

המנה שלי דווקא הייתה מוצלחת. טעמם של עלי המנגולד השתלב נהדר עם טעמו של הבשר, שבחוכמה לא העמיסו עליו תבלינים בלתי נעימים, ואלה נעזרו בשירותיו של היוגורט, שקושט בסומק סגלגל ותרם לחגיגה. המצע היה פחות ברור. לא הרגשתי שם חומוס, אלא קטניה אחרת בלתי מזוהה, ואת הקטניה טבלו כנראה באותו רוטב למון גראס, כי טעמה היה חמוץ מדי, אם כי אכיל עדיין. זה איכשהו עבד בביסים מעורבים היטב, ונכשל במבחן הביס העצמאי. 

האספרסו היה מוצלח, והארוחה הייתה מהנה, בעיקר בשל החברה והשיחה. 

מייקל יצא בלתי מסופק ונאלץ להתנחם בשני משולשי פיצה לקינוח. 

אני יצאתי מסופקת, אבל עם ביקורת. הייתי ממליצה לסעוד שם, ליהנות מהשירות ולבחור בקפידה את המנות. יש פוטנציאל. 

קפה פרדיסו, קרן היסוד 36, ירושלים

אוכל: 7

שירות: 9

אוירה: 7 (אף אחד לא הציע להעביר את בעל הכלב שלא הפסיק לנבוח, לחלק החיצוני של המסעדה, ולפטור את כולנו מהפעיה מחרישת האזנים)

מדד המים: 10