אמנם מעט באיחור, אבל אחרי שהגיע ל-DVD יצא לי לראות את "אל תתעסק עם הזוהן", קומדיה פסאודו ישראלית מבית היוצר של אדם סנדלר. כנראה שכמוני, רבים לא ראו את הסרט בקולנוע (ירד מהמסכים בארץ מאוד מהר) אך אצו רצו לראותו ב-DVD - בין עשרת הראשונים במצעד ההשכרות של השבועות האחרונים.

למי שלא שמע על הסרט, הסרט מספר על איש צבא, רב-לוכד מחבלים, אשר מנצל התעמתות עם אויב ותיק לביים את תבוסתו ומותו ולהעלם לארצות הברית, להגשים את חלומו האמיתי - להיות ספר צמרת. שם הגיבור מתיידד עם מעריץ ישראלי מושבע (עידו מוסרי) שמזהה אותו על אף תדמיתו החדשה ומתאהב, איך לא, בבעלים של המספרה בה הוא מועסק, פלסטינאית במוצאה.

אמנם הסרט מעחה כמה חיוכים וכמה בדיחות לנו כישראלים שמבינים את הרקע, אבל ישבתי לכל אורכו ולא הבנתי מה פשר הייצוג המגוחח הזה שלנו כישראלים. לפני 20 שנה, כשהיינו נוסעים לארצות הברית, חשבו שיש לנו גמל או חמור קשור מאחורי הבית. לפי הסרטף לא השתנה הרבה - חוף הים התל-אביבי, שצולם במקסיקו, נראה כאילו יצא משנות ה-70, הגיבורים לובשים גופיות ותחתונים לבנים בסגנון "אלכס חולה אהבה" או "מציצים", והתספורת הכי מעודכנת שגיבור הסרט מצא לעצב לעצמו, מיושנת ב-20 שנה לפחות. לא ברור למה סנדר, היהודי, בוחר להציג אותנו כמדינה שאינה מחוברת לעולם, ללא טלוויזיה נורמאלית ואינטרנט, שותה משהו שעדיין נראה כמו גזוז (או יותר גרוע ממנו) ולא מותגי קולה למיניהם, עם אופנה וסגנון חיים שמתאים יותר אולי למדינה עולם שלישי.

כשהסרט יצא בארצות הברית, הוא הושווה רבות לסרט הקצר זוכה האוסקר "West Bank Story" של הבמאי ארי סנדל (בן לישראלי לשעבר, גילוי נאות - סנדל הוא בן דודי). הסרט, קומדיה מוסיקלית בהשראת "סיפור הפרברים", מצמצם את סיפור הסכסוך הישראלי-פלסטינאי לסכסוך בין שתי פלאפליות אי שם במחסום גבול על הקו הירוק, ובמרכזו סיפור אהבה בין קצין ישראלי לעובדת הפלאפליה הפלסטינאית. כאשר משווים עם "זוהן", אכן שני הסרטים עוסקים בסכסוך, שניהם קומדיות ושניהם מעמידים את הסכסוך בפרופורציות המגחכות את כל העניין. אפילו כמה מהשחקנים של "הזוהן" שיחקו ב-"West Bank Story". אולם,זה האחרון נוגע ברגישות רבה בדמויות ובשתי החברות ומותח את הגבול הדק שבין הומור לליגלוג. תגובות מכל העולם הצביעו על הערכה רבה, הן של ישראלים והן של פלסטינאים. מנגד, הזוהן מגלם בצורה המגוחכת ביותר את הישראליות - סנדלר עם "חבילה" ענקית, שוכב עם כל מה שזז, איש צבא מתוסכל, שעיר ומיושן, עם ניסיון פתטי לחקות את המבטא הישראלי - ואת הפלסטינאים - רב המחבלים הוא סוג של מגלומן מתוסכל, נראה כמו סרסור ובעצם חולם להיות מוכר נעליים בניו-יורק.

מצחיק? לא ממש. אם אתם סקרנים, קחו לראות. אך ראו הוזהרתם - מתסכל מאוד שזה מה ששוב יחשבו עלינו בעולם המערבי (או שלא, כי זה לא ממש הצליח...).