להצגת "הסיפור שאינו נגמר" בהפקה של בית צבי, הגעתי היום בטעות, עם שלושה ילדים.

שתיים בנות 6 וקצת ואחד שדון בן 5.

בטעות, כי באמת שלא התכוונתי ללכת לשום הצגת חנוכה השנה (פסטיגלים זה התפקיד של אבא שלה. אני להפקות כאלה מוותרת בשמחה)

באמת באמת שלא התכוונתי לשבת באולם מלא ילדים מנוזלים, עם שאריות אבקת סוכרדבוקות לאף והורים עם מבט של "הצילו, שודדים אותי!" בעיניים.

השכנה ממול לא הצליחה לקחת יום חופש מהעבודה והתחננה שאהיה חצי יום עם הילדים "ויש לי ארבעה כרטיסים להצגה ברמת גן"

"יאלה! בכייף!" - כל תירוץ הוא תירוץ נפלא לקחת יום חופש לבלות עם הקטנה.

הגעתי ללא ציפיות לתאטרון רמת גן.

התיישבנו במקום טוב באמצע ועם התחלת ההצגה רצו מלא מלא חבר'ה לכיוון הבמה לבושים כמו תלמידים מבית טוב, א לה קליפ של בריטני ספירס.

חשבתי לעצמי "הנה עוד הפקה חובבנית עם מלא ילדים שחושבים שהם סופרסטארים"

אוהוהו כמה טעיתי!!!

בהמשך ההצגה, דמויות דמויות הופיעו על הבמה הפשוטה עם אביזרי תפאורה לא מתוחכמים ועושים יופי את העבודה,

עם תלבושות מקסימות, משחק מדוייק, המון שמחת חיים ורגעים ממש מרגשים.

הפקה לא גרנדיאוזית כמו שאר הפסטיגלים למיניהם - ואיזה כייף שכך!

עקבנו יד ביד ומכווצות אחרי הסיפור של בסטיאן וארץ הפנטזיה,

כמו שקורה כשאנחנו רואות את הסרט בבית, גם כאן הקטנה עצמה עיניים כשהסוס טבע בביצה (בצורה מושלמת הסוס לעלם בענן)

והצמרמורת השטלתה עם העברת המסר על החיים ע"י הקיסרית.

לפי מחיאות הכפיים והחיוך על הפרצוף של הקטנה, ידעתי שההצגה קלעה בול.

ועם זה שהשדון בן החמש ישב כל ההצגה בשקט - אני בטוחה שזה היה יותר ממוצלח.

אני מאד נהנתי.

הם גם.

מומלץ! מומלץ! מומלץ!! (לכל אלו שסוגדים מכל ההפקות עם כוכבי הריאליטי למיניהם)