פינגווין בריבוע
פוסטים פופולאריים
עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.
פוסטים אחרונים
עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.
'על העיוורון' וסרטים סתם
| על העיוורון הוא סרט המבוסס על ספר בעל אותו שם, מאת ז'וז'ה סאראמאגו. הספר מתאר עולם שבו פורצת מגיפה שגורמת לאנשים להתעוור באופן פתאומי, ולראות מעין מסך לבן מול עיניהם, כלומר לא מדובר בעיוורון שגרתי. קבוצת המתעוורים הראשונים נכלאת בבית משוגעים נטוש וקבוצה אחת של עיוורים משתלטת בכח על אספקת המזון כדי לסחוט את האחרים. הסיפור עוקב אחרי אחד העיוורים, רופא עיניים, ואישתו שלא איבדה את ראייתה, אך העמידה פנים שכן כדי להיות בחברת בעלה. מהר מאוד מאבקי השליטה עוברים למימדים אלימים ובהיעדר כל נוכחות של אדם רואה (אשת הרופא שומרת את עובדת היותה בריאה בסוד) כל אדם מרגיש חופשי לעשות כרצונו ולפעול בהתאם לדחפים והגחמות שלו, עד הדרדרותה המוחלט של המיקרוקוסמוס של החברה הנוצר במקום. בשלב זה (של הספר) הקורא נאלץ לשאול את עצמו כמה שאלות. 'מה קרה פה?' היא העיקרית, ונגזרות ממנה השאלות מה העיוורון מסמל, ואיך ה'מחלה' הזאת הובילה לכזה מצב של פורענות מחרידה. כמו ספר טוב, הוא גורם לקורא לקרוא בין השורות, ולתהות על קנקנו. על מה הספר הזה בעצם מספר? על מה הסרט הזה מספר? מתברר שהשאלה השנייה מטעה משהו. בעוד שהספר מספר על החברה שלנו, ועל הפגמים שסאראמאגו רואה בהתנהגות האנושית שמרשה לעצמה לפעול בדרכים בזויות בהיעדר פיקוח (של אלוהים, למשל?), הסרט לא מספר על זה בכלל. מי שיראה את הסרט בלי לקרוא את הספר, יצא בהרגשה משונה, כאילו שהוא צפה במסמך שלא מיועד לו, ולא מדובר פה על הרגשה של ילד שרואה משהו ששייך להורים שלו, ושואב מזה עניין רב, זה יותר דומה לחתול רחוב שיראה תוכנית טלוויזיה על פינגווינים. כי הסרט הוא לא על החברה האנושית, והוא לא מספק ביקורת תקפה על ההתנהגות שלנו, וגם לא נקודת מבט שונה. הנושא של הסרט הוא הספר, וזה הכל. נדמה שפרננדו מיירלס, הבמאי, לא ניסה לעשות סרט שמבוסס על "על העיוורון", הוא ניסה להפוך אותו לסרט, והוא לא שם לב למשמעות שנאבדה בדרך. בסרט, בניגוד לספר, הקורא לא חייב להפעיל את הדמיון, הוא לא חייב לחפש הסברים ולחבר את הקצוות. הוא יעשהזאת רק אם ידחפו אותו, ונדמה שמיירלס אפילו לא ניסה. בראיון כלשהו ג'וליאן מור, שמשחקת את אשת הרופא אמרה שהיא אהבה את התסריט, כי בניגוד לסרטים רבים כל כך הוא לא מדבר על משהו קטן, אלא על נושא גדול ומקיף, שנוגע לאנשים רבים ביותר, בניגוד לסרטים 'קטנים', כדבריה, על התבגרות או משפחה או בעיות מסוימות של אנשים מסוימים. הערה חכמה, אבל מאוד לא במקום, כי לסרטים ה'קטנים' האלה אומנם אין משמעויות נסתרות או אימרה מהדהדת, אבל יש בהם משהו שמאפשר לצופה להזדהות איתם, ולהנות מהדוגמא שהסרט מציג להתמודדות אנושית ויחסים, שזה אמנם לא נושא 'גדול', אבל אפשר להתחבר אליו. 'על העיוורון' לא מציע אפילו את זה, הוא מתאר מגיפה דמיונית שגורמת למלחמה שלא תתקיים במציאות ובעיות אחרות שאי אפשר ללמוד מהם כלום, אולי חוץ מממה צריך להזהר במקרה שמתעוורים ומגיעים למקום סגור מלא בעיוורים וחסר מזון שתייה ותנאי מחייה. במילים אחרות, הסרט לא נותן לצופה כלום, וכלום זה עוד פחות ממעט. אז אני לא אומר שבכל סרט צריך להיות מוסר השכל או השקפה שונה, או נקודת מבט מעניינת, או מידע חדש, או משהו בסגנון הזה שמעשיר את הצופה ונותן לו לצאת מהסרט עם משהו. סרטים בהחלט יכולים להיות רק מבדרים, מצחיקים או כיפיים וקלילים, אפילו שזה עושה אותם 'קטנים'. אבל 'על העיוורון' הוא ממש לא מבדר או קליל, זה סרט קשה, אכזרי ולא נעים לצפייה, ובסופו של דבר הצופה לא מרגיש שהוא הרוויח משהו ממנו. מה ניסו להגיד לי פה? מי שיתעקש למצוא משמעות יצטרך לחפש הרבה ולתמרן המון עד שהוא יגיע למה שהספר ניסה להציע לקוראיו, ובכל זאת התחושה תהיה ריקה ומבוזבזת. סתם סרט. ציון: (מתוך חמש) טכני (משחק, בימוי וכו'): 4.5 עניין: 2 בידור: 1 סה"כ: 2 |
ביקורות נוספות
עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה