בטח, שהצבעתי חולדאי. הרי נפלא מתמיד לחיות בתל אביב ואפילו לא מצפים שאמות בעדה.זה לא שבכל יום (וודאי שלא בכל עיר) מתיישב ברווז על גג בניין העירייה (ומבטיחים, שירד רק מחשש שיצטנן ברוחות החורף ובאביב הוא ישוב בחזרה). זהו סמל של שפיות אירופאית נינוחה, שכמעט אינה שייכת לזמננו ומקומנו בלבנט הלחוץ, הלוהט. שבילי אופניים נסללו ברחבי העיר (או הסתמנו על המדרכות לחרדת הולכי הרגל הנדרסים) כאילו היינו אמסטרדם לפחות וכבר הדרדר מחיר חבית נפט ל-45 דולר בתגובה.ראו את קו האופק המדהים הנגלה כל אימת שנעים דרומית ברחוב אבן גבירול. פתאום הרחוב החנוק, המאובק הזה, נולד מחדש, נושם לרווחה. פתאום שמיים. עצים. ניקיון ארכיטקטוני. והנמל והטיילת, שהשתפצו לתפארת מדינת ישראל ונסיכות מונקו? והבחורות ? בן לילה צמח פה דור חדש של נשים דקיקות רגליים וארוכות שיער, המטופפות להנאתן ברחבי העיר ומוציאות אותנו מדעתנו . והכי חשוב-ברחבי העיר צצו מועדוני הופעות נפלאים כפטריות . לבונטין 7, המיוזיקרום, האוזן בר ושות' הרי לא היו כאן אך לפני קדנציה וכבר נראה כאילו מאז ומתמיד הם פה. כמו הים. האלכוהול. סקס בשירותים. בשבת חגגו באוזן משהו (מי צריך סיבה לחגוג בעיר הזאת?) במרתון הופעות להקות צעירות חינם. קפצתי בצהריים והתרגשתי פעמיים. ככה סתם בצהרי היום נתנו 'אלקטרה' בליץ של רוק מהוקצע, שיכול היה באותה מידה להתנגן מול קהל אלפים בבריטניה, בחסות האישיות הכוכבית של ניצן חורש, הגיטריסט-זמר שלהם.הסאונד באוזן מצוין, הרבה בזכות הקוטן הבלתי ייאמן של המקום (הסלון שלי יכיל לא פחות קהל בעת הצורך, וגם בו שומעים נפלא). 5 דקות מכניסתי כבר עצמתי עיניים ודמיינתי שאני בלונדון, בקבוק המים שבידי נידמה לכוס גינס מרירה, העברית שבין השירים נשמעת כמעט זרה ולא שייכת. נעים לי באוזן. כולה מטר על מטר ועדיין, מקומות עמידה עבורי ולשכמותי- המתעקשים להיות בתנועה, שרפרפים גבוהים ונוחים לעייפים והמרוככים, בר נאה וכסאות סביבו, להזכירנו שבירה וסמול טוק הם מעמודי התווך של העיר הזאת ואפילו מסך המקרין את ההופעה. ממש מדינת ליליפוט – הכל קיים ובקטן, מקצועי ומענג. משיר לשיר הלכתי והתחברתי למוזיקה ובדיוק כשנדלקתי הכל נגמר. ככה זה לפעמים בפסטיבלים. עכשיו כבר לא יכולתי לחכות להופעה של ה-'פשרות'. המיי ספייס שלהם שעמם אותי אבל דברים גדלים באוזן (אוי,בעצם זה נשמע לא כל כך טוב) וזה עבד כמו קסם. שניים שבאו עם הלהקה קפצו והשתוללו ונראו כהמון, 2 מעריצות (!) נתנו תחושה של הצלחה ופתאום הלהקה עם הכלי הכי גדול (סוזפון-מין וריאציה על טובה. הכלי. לא האישה) והכלי הכי קטן (אורגן מיניאטורי) נשמעה כמו הדבר הכי במקום בעולם. זה לא בגלל, שאני חסר סיפוק מטבעי, שכמעט בכיתי כשנאלצתי ללכת, זה כי ערימות של להקות צעירות ורעננות עוד המתינו לתורן להופיע והגוף שלי עוד זכר כמה הוא נהנה לפני רגע באינDנגב. חבר שהותרתי על המשמר סיפר אחר כך, ש'קיצו' זה הדבר האמיתי למי שמוזיקה מכתיבה את הקצב של חייו ואני כבר מחפש בנרות איפה ומתי הם מופיעים. בשבילך, בטח שבשבילך .
|