האומה המערבית הכי גדולה ומשפיעה נראית במצב של אפיסת כוחות. משחררת לאוויר כל מיני בריטני ספירסים, פאריס הילטונים ולינדזי לוהנים, האם זה באמת המיטב שיש לאומה הזו להציע לנו?כפי שמסתמן אז כן! זה כל מה שיש להם להציע לנו.ככל שעובר הזמן אנו מתחילם להפנים שלא כל הנוצץ זהב. אם פעם הסתכלנו מעבר לאוקיינוסים במעין כמיהה, רצון להיות חלק מהדבר הנשגב הזה, סוג של פעירות עיניים, כמו בחורה אשר מחכה סמוקת לחיים לנסיך על הסוס (או הפורשה) הלבן, אז היום אנו בשלב העתירה לבית הדין הרבני לבקשת גירושין לאחר מספר ניסיונות לשלום בית.הדייט הראשון וההתאהבותהכול התחיל איפשהו בשנות 50 או אולי אפילו ה60, כן. כולם היו הולכים לקולנוע, כולם היו רואים את קלארק גייבל וג'יימס דין, את ריטה הייוורת, מרלין מונרו ואודרי הפבורן מדברים אלינו מעל מסך הקולנוע. כולנו נפלנו שדודים בקסמם. רצינו שייקחו אתנו אל מחוז חפצינו, אל ארץ החלומות בה הכול אפשרי, אל הארץ המובטחת שבירתה אינה ירושלים, אלא הוליווד. כמו באהבה חדשה היינו מסונוורים הכל נראה אפשרי, הכל היה ורוד. החתונה והשנים הראשונותהו כן, תקופת ההתאהבות הייתה נפלאה וכמובן "השנים הראשונות" אחרי החתונה. הסנדק, נהג מונית, האזרח קיין, אפוקליפסה עכשיו, פרנק סינטרה,אלוויס פרסלי, בוב דילן, מרתין לותר קינג, טלוויזיה בצבעים, מוצרי חשמל ביתיים, מלחמה, שלום, היפים, שחיתויות ממשלתיות ועוד רבים אחרים שהשאירו אותנו כל הזמן על קצות האצבעות, כל הזמן מחכים לבאות. ראינו את האומה הגדולה מעבר לים ורצינו להיות כמוהם. רצינו גם עוד מלחמות, שחיתות פוליטית וכל מה שיש באמריקה אפילו ניסנו ליצור חבורת ברנז'ה משלנו אבל כצפוי חבורת "לול" לא בדיוק הייתה ברמה של החבר'ה מעבר לים, בטח לא אחרי שאורי חזר בתשובה.הגסיסה האיטיתהבעיות התחילו בסוף שנות ה80 ובכל שנות ה90. השגרה. השגרה הורגת את כל מערכות היחסים. נותרנו משועממים, בולעים את כל מה שזורקים לנו ללא רצון אמיתי להיות שם באמת אלא רק מתוך ההרגל. שעשועונים, סרטי אמריקן פאי, בוורלי הילס, מלרוז פלייס, ג'ורג בוש הראשון, שיער נפוח, אופרות סבון יומיות, דון ג'ונסון ומלאני גריפית. כל אלה גרמו לנו להתעייף. כן בהתחלה עוד חשבנו שזה מה שאנחנו רוצים, עוד היינו לטובת ברנדון וברנדה בתחילת הדרך, אבל ככל שהזמן עבר הבנו שפשוט אבד הקסם ולא משנה כמה וואלרי יביאו לנו. התחושה כבר לא תהיה אותו דבר. הגטאז הגענו לסוף. כבר הגענו למסקנה שאין מנוס, חייבים להתגרש וזו לא בושה. היום אנחנו כבר לא רואים הכל בעיניים פעורות ומוקסמות, אלא רואים את המציאות בלי המשקפיים הורודות. ג'ורג' בוש השני נבחר לנשיאות בפעם השנייה, תוכניות ריאליטי, אופרה ווינפרי, בקסטריט בויז, אן סינק, המלחמה המיותרת בעירק וכמובן דור הסלבז הקקמאיקה כדוגמת בריטני והחברות שהוזכרו למעלה. פרובוקציות בשקל שכבר לא עובדת, היום אנחנו כבר יודעים לזהות את המניפולציה ולא ניפול חזרה כ"כ מהר. אז כן. תנו לי בבקשה גט. מייק אפ סקסנכון, נעשו גם ניסיונות לשלום בית, כאשר טרנטינו החזיר את ג'ון טרבולטה למסך הגדול וצ'רלי קופמן כתב לניקולאס קייג' וג'ים קארי את תפקיד חייהם, חשבנו שהנה אחרי שנים של זוגיות מונוטונית אנו שוברים את השגרה ומעוררים את מערכת היחסים שוב לחיים, כשביל קלינטון נבחר לנשיאות והחזיר מעט את הצבע ללחיים, עמוק באדמה שגרמה לנו להרגיש שוב הכול בעוצמה כל כך חזקה, אבל כל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. היום יש מקסימום סיכוי לידידות של אקסים מיתולוגיים, אבל גם זה תלוי רק אם ברק אובמה ינצח בבחירות הבאות.ברור שיש כאלה שירצו להישאר במערכת יחסים הקלוקלת הזו מאחר ומהרגל שנמשך שנים רבות קשה להיפתר כל כך מהר, אם בכלל. אך ישנם כבר אלו הקמים לעזוב ונמצאים עם המזוודה ליד הדלת. הם יודעים שבחוץ יש עתיד אחר, שונה, שאולי מתאים להם הרבה יותר מהריאליטי בו הם נמצאים עכשיו. ובחזרה לעניין המקורי. לאמריקה ול"בירתה" הוליווד כבר כמעט אין דבר לתת לנו יותר ולכן עדיף לצאת עכשיו מאשר להיות האחרונים שעוזבים את המסיבה. |