| קרה לכם פעם שלטפתם תצלום? הושטתם אצבע לדמות בתמונה ולמרות שזה רק נייר לא עצרתם את עצמכם מלגעת? קראתי ראיון שנתן יניב איצקוביץ' על ספרו החדש "אדם וסופי" הוא ספר על מה שהניע אותו לכתוב את הספר.סבו המנוח עלה לטרנספורט לאושוויץ בעקבות אהובתו למרות שלא היה משובץ אליו.הוא הצליח להנצל בסופו של דבר וחזר לעירייה שלו.באחד הימים נתקל באותה חברה שנצלה אף היא.זה היה ברחוב והיא קראה בשמו.הוא לא ענה לה,עשה עצמו לא שומע והמשיך.ממיטת חוליו בטרם מתו אמר לבנו שהוא נענש על מה שעולל לבחורה. אותו זיכרון הכרוך באשמה עובר כחוט השני לאורך ספרו "אדם וסופי".הספר מתחיל בחקירת ירי של הצלם אדם שלוסר וחברו זהר מלאכי,אבל אל תטעו לתייג את הספר כרומאן בלשי,זוהי רק "יריית הפתיחה" לרומאן אינטליגנטי ורגיש ואותה חקירה משטרתית היא חקירה עמוקה יותר,חיטוט במהות שלנו כבני-אדם וכחברה ישראלית. איצקוביץ' השכיל במלאכת מחשבת של אוצר לאגד פורטרטים של דמויות בגלרייה המרכיבה את הספר.דיוקנאות של הדמויות אינם סתם תלויות כבליל או אסופה על קירות דפי הספר,אלא הוצבו כל אחת בתורה במחשבה כחלק ממכלול – אדם בתרדמת שממשיך לצלם בראש תמונות ללא פילם,סופי שעכשיו מצלמת עוד נחמת פרוטא,זוהר מלאכי עירום וערייה על ספסל בשדרה,מוריס מכרם התימנים,מנחם עדיין רואה נאצים וגם חתולי רחוב וכלבים שעדיין נובחים בראש. הספר הינו תערוכת צילום של חיי אדם – תמונות מהוהות מהעבר כלואות במסגרת כבדה של זיכרון לצד תמונות פולארויד צבעוניות נעוצות על לוח שעם, תמונות בשחור לבן שהצהיבו לצד סטריפ של הפוטו-רצח בהווה. אחרי שסיימתי את הספר מצאתי את עצמי מתבוננת באלבום התמונות היחיד שיש לי בדירה,מתבוננת בכל תצלום ותצלום ומבינה שאלבומי תמונות הם התרפקות על העבר,על דברים שלא ישבו עוד לעולם וכל מה שנשאר אלו פיסות נייר שהנציחו את הווה של העבר. ואני נזכרת בשורה משיר של לאה גולדברג משני עברי הזמן:"הנשכחות שאי אפשר לשכוח האבדות שאין מהן מפלט" |