אילו היינו נשארים ילדים לנצח, היו מלחמות? ואם לא היו מלחמות, זה אומר שהיצור האנושי נולד כפאר היצירה ואט אט חושי המוסריות מקדמים את התנוונותם בטרם מתנוון הגוף? או שמא מלחמה זה דבר טוב שרק ילדים שכבולים בתוך ספרי פנטזיות מתקשים להתחבר למציאות המרה. ובכן, פעם הייתה שואה, והיום יש שואה של סרטים, עד שבא הסרט הנער בפיג'מת הפסים והוכיח שניתן לעשות סרט על השואה מבלי לעשות שואה.
מלחמה זה רע. אך לא בהכרח לא הכרחית. אומר המשורר. ובתוך הסקאלה הפיוטית הזו השואה מתמקמת במקום הראשון של המלחמה הכי לא צודקת. לכן, לא פלא שניתן להזדהות עם גיבור הסרט. ילד לקצין אס אס שמקלף אט אט את תדמית האבא הטוב שלו, ומגלה צלב מתחת לצל של אביו.
לאור זאת, הצופה לא יצפה ששנאה ליהודים מגיעה "בילד אין" בתוך נשמתו הסוררת של הילד הגרמני בעל הנטיות לספרי פנטזיה ואשר לא מצליח להבחין בין סיפורים למציאות, למרות שבמציאות ההיסטורית סביר להניח שילד בגילו כבר ספג מורשת נאצית. במהלך הסרט אנו עדים להתפתחות ההתבגרותית המוקדמת שנכפתה עליו. עד הסוף המפתיע שקוטע בבת אחת את הנופים הפסטורליים ואת האנגלית במבטא בריטי-כאילו לא הייתה מלחמה- ומדגמן מוזיקת רקע צורמת. לא תראו בסרט שואה, זה לא יהיה דומה לשואה, זה גם לא סרט דוקומנטרי על השואה. תראו בסרט נאצים לייט עם אידיאולוגיות מפלסטלינה. נדמה שהיוצרים של הסרט התמקדו מדי בעולמו של הילד ושכחו שהייתה שואה. |