" לעולם אל תשכח: התקשורת היא האויב. הממסד הוא האויב. הפרופסורים הם האויב." ( ריצ'רד ניקסון להנרי קיסינג'ר, מתוך שיחה שהוקלטה בחדר הסגלגל ב-1972 ושתוכנה הותר לפרסום באחרונה על ידי ספריית ניקסון )

בשמונה באוגוסט 1974 עזב ריצ'ארד ניקסון את הבית הלבן. רגע לפני שעלה על המסוק בדרך לוילה על חוף הים בקליפורניה, הוא הסתובב לאחור, ולעיני המצלמות הניף את שתי זרועותיו אל על, כששתי ידיו מסמנות V, בבחינת: " אני לא מובס, אני לא עצוב". התמונה הזו הפכה לאחת התמונות הזכורות ביותר בהיסטוריה האמריקנית וסיימה עבור רבים סיוט מתמשך , הסיוט של ריצ'ארד ניקסון היושב בבית הלבן.

עבור ניקסון נראה, שהסיוט רק החל. אמנם הוא ניצל מהעמדה לדין פלילי בעקבות החנינה שקיבל מהנשיא פורד, אבל עבור האיש האובססיבי, הפרנואיד , לא היה בכך די. ניקסון נאבק על מקומו בדפי ההיסטוריה, ושקל ובחן איך יוכל לשפר את תדמיתו הציבורית, שהייתה בשפל נוראי.

במארס 1977 ניאות ניקסון להעניק סדרת ראיונות למנחה טלויזיה בריטי, שעד אז נודע בעיקר בראיונות הקלילים שערך עם שחקני קולנוע וכוכבי פופ ורוק בריטים ואמריקנים: דיוויד פרוסט. הם קבעו להיפגש לסדרה של 12 ראיונות , והחליטו לדבר על הכל, כשפרשת ווטרגייט תישאר לפגישה האחרונה. ניקסון, ששילשל לכיסו כשש מאות אלף דולר מהראיון, סבר לתומו שהבחירה במראיין בעל תדמית "רכה" ולא רצינית תשרת את מטרותיו ותאפשר לו לעצב את הראיון , כך שייזכר בזכות פועלו המדיני ולא בזכות מעשי המרמה שהכניס לחדר הסגלגל. פרוסט רצה פרסום, ובעיקר רצה לחדש את אחיזתו בטלויזיה האמריקנית, אחרי שתכנית אירוח כושלת שהגיש בסינדיקציה בוטלה כשנתיים לפני כן. זו נקודת המוצא של הסרט הנהדר "פרוסט / ניקסון" , המתעד את המאבק בדרך לקיום הראיון ואת הראיון עצמו.

הבמאי רון הווארד צפה במחזה של פיטר מורגן, שהוצג בהצלחה בלונדון ובברודווי, והחליט לעבד אותו לקולנוע. החלטתו הראשונה- מורגן יכתוב את התסריט, ושני הכוכבים שזכו לשבחים בעקבות הופעתם על הבמה יעבירו את ביצועיהם למסך הגדול. כך מתקבלת דרמה עיתונאית-פוליטית ששני כוכביה כמעט אלמוניים לקהל האמריקני הרחב: פרנק לנג'לה, שחקן אופי מוערך כבן 70, מגלם את ניקסון. מייקל שין, שחקן בריטי בעל ותק בגילום דמויות פוליטיות ( שיחק את טוני בלייר בסרט "המלכה" ) עוטה על ראשו תסרוקת סבנטיז מפוארת ומגלם את פרוסט.

אחד הז'אנרים האהובים עליי בקולנוע האמריקני הפופולארי הוא ז'אנר ה"עיתונאי ללא חת שנאבק בפוליטיקאים ובאילי הון". די אם נזכיר דוגמאות אחדות: "כל אנשי הנשיא" שתיעד את חשיפת פרשת ווטרגייט על ידי העיתונאים וודוורד וברנסטיין, "המקור" עם אל פצ'ינו וראסל קרואו על הכתבה נגד תעשיית הסיגריות בתכנית התחקירים 60 דקות, ו "לילה טוב ולהתראות" המופתי של ג'ורג' קלוני על מאבקו של אדוארד ר. מורו בסנאטור מק'קרתי. המשותף לכל הסרטים האלה, ולרבים אחרים בז'אנר, הוא כמובן דמות העיתונאי החוקר הסקרן והאמיץ שמוליכה קדימה את העלילה.

זהו ההבדל העיקרי בין סרטי הז'אנר הנזכרים לעיל לבין "פרוסט / ניקסון". שהרי דייויד פרוסט היה באותם ימים מגיש טלויזיה בריטי כושל, מעין גיא פינס ( בלי להעליב את פינס כמובן, שנוחל הצלחה רבה במעשי ידיו ) , שנאלץ לחפש צופים באוסטרליה, אחרי שבארצות הברית ובבריטניה בוטלו תכניותיו בגלל מיעוט צופים. קשה למצוא נקודות דמיון בין וודוורד או ברנסטין מ"הוושינגטון פוסט" לבין פרוסט רודף הנשים, הפלייבוי ההולל, שתחקיר עיתונאי נחשב בעיניו בזבוז זמן.

אז מה בכל זאת הופך את דמותו למרתקת והביא להצלחתו להשיג את הראיון עם ניקסון? העקשנות הבלתי מתפשרת והדבקות במטרה. קשה להאמין שהיום יצליח מגיש בריטי למכור בסינדיקציה לרשתות אמריקניות ראיון עם דמות פוליטית בכירה . קשה לדמיין עיתונאי מתרוצץ בין חברות מסחריות בניסיון למכור זמן פרסום, שיממן את הראיון עם ניקסון. לפי הסרט , פרוסט לקח על עצמו התחייבות כלכלית אדירה מתוך מחשבה, שהראיון יעורר עניין רב ורייטינג גבוה בהתאם.

אל מול פרוסט חסר הניסיון ניצב ניקסון, "טריקי דיק" בפי מכריו. פוליטיקאי ותיק, ערמומי ונכלולי שבראיונותיו בעבר נקט באסטרטגיית התשה, שנועדה לבלבל את המראיין. במפגש הראשון בין פרוסט לניקסון, מפתיע הראשון את הנשיא לשעבר כשהוא פותח מייד בשאלה על ווטרגייט. ניקסון כועס, אבל פוצח מייד בתשובה באורך עשרים ( ! ) דקות, עד שפרוסט אינו מוצא את ידיו ואת רגליו.

הסרט מצליח להעביר לצופה את תחושת הייאוש, שאיפיינה את האמריקנים לקראת סוף שנות השבעים של המאה הקודמת. ועל אף שעיקר עלילתו נסבה סביב ראיון טלויזיוני ארוך, הוא מצליח לרתק את הצופה, אם כי נדמה לי שצופים שאינם מחוברים להלך הרוח ההיסטורי ולסיפור שבבסיס הסרט לא ייהנו ממנו באותה מידה.

עוד מחשבות והערות על פרוסט/ניקסון

1. 1. פרוסט ממשיך להיות פלייבוי גם אחרי הצלחת הראיון עם ניקסון. הסרט מבהיר זאת בסצינת הסיום, כשפרוסט מגיע לחגוג את ניצחונו בדיסקוסטק לצלילי I FEEL LOVE של דונה סאמר.
2. 2. לנג'לה זכה בעונת הפרסים הנוכחית למועמדויות רבות על גילום דמותו של ניקסון. עד עתה הוא לא זכה בשום פרס, ונדמה לי שלא במקרה. הגילום של ניקסון על ידיו מתמצה בהמהומים בלתי ברורים ורטינות רבות, אבל אינו מעורר בצופה אמפתיה או סלידה יוצאי דופן.
3. 3. מייקל שין, השחקן הבריטי שמגלם את פרוסט, מוכיח בימים אלה שהוא לא פחות מזיקית קולנועית. אחרי שגילם את טוני בלייר ואת דייויד פרוסט הוא מופיע כעת בסרט השלישי בסדרת האימה הדבילית "מלחמת האופל". בחודש הבא ייצא בבריטניה הסרט שבו הוא מגלם את מנג'ר הכדורגל השנוי במחלוקת בראיין קלאף. באי הבריטי שין הוא כבר מזמן סופרסטאר, אני מניח שבשנים הקרובות הוא יזכה להערכה רבה גם בארצות הברית.
4. 4. כמו כל דרמה הוליוודית שמבוססת על סיפור אמיתי, גם כאן לא הכל מתנהל בהתאם למציאות. באחד משיאי הסרט מחליט קווין בייקון ( המגלם את עוזרו הנאמן של ניקסון ) להפסיק את הראיון עם פרוסט ברגע דרמטי במיוחד. במציאות ההפרעה/ הפסקה הזו לא התרחשה מעולם.
5. 5. בתחילת הסרט מציג בייקון בפני פרוסט ואנשיו את צוות התחקירנים שיסייע לנשיא לשעבר להתכונן לראיון. הבלונדינית המצודדת בצוות מוצגת כדיאן סויר, לימים מבכירות עיתונאי הטלויזיה בארצות הברית.
6. 6. שאפו למפיצים הישראלים, ששמרו על רוח הפוסטר המקורי של הסרט גם בגירסה הישראלית.
7. 7. סדרת הראיונות המקורית בין פרוסט לניקסון מוצעת בימים אלה למכירה בתקליטורי די וי די.
   
   הנה קטעים מהראיונות המקוריים

http://www.youtube.com/results?search_query=frost+nixon+interview&search_type=

והנה הביקורת של מגזין הקולנוע הבריטי " אמפייר"

http://www.empireonline.com/reviews/reviewcomplete.asp?FID=135026