בפעם הבאה שאתם מזמינים שוטרים אליכם הביתה, תשאלו את עצמכם: אולי זה שפרץ אליכם הביתה רגע קודם הוא אותו אחד שמופיע כעת ומציג עצמו כשוטר. בכלל, האם שוטר הוא בעל פוטנציאל גבוה יותר להיות עבריין. מכיוון שהעוצמה והסמכות בידיו. טוב נו, הוא חייב לנהוג ב-190 קמ"ש כדי ללכוד אזרח הנוהג ב-150 קמ"ש.

ובכן, גילוי נאות. סרט פעולה זה לא כוס התה שלי. אני מעדיף את המוח שלי בפעולה מאשר את הסרט בפעולה. אך מדי פעם אני מטפטף לקרנית עיניי סרט פעולה. בכדי לאשש את הגבריות שלי.

השילוב של שוטרים עבריינים זה לא בהכרח מדע בדיוני. קל בהחלט להתחבר לסיפור. אך הסרט גאווה ותהילה מתעלה על עצמו בכך שהוא משעמם, בנאלי וטריוויאלי. עד כדי כך שתחילת הסרט וסופו משתלבים יחד בדקות הראשונות של הסרט. כמו כן, באמצע המחצית הראשונה של הסרט מתבררים העובדות על מגוון מעשי הפשע. ה"עלק" דרמות הצפויות בהמשך לא באמת נותנות פייט טוב יותר מאשר רולר הכותרות בסיום הסרט. בכך גדולתו של גאוה ותהילה. הוא מאפשר לצופה לנטוש את הסרט כבר בתחילתו ולאכסן את הזמן שנחסך ממנו בפק"מ.

הסרט מתאר משפחת שוטרים המשתמשים בסמכותם בכדי לסרס את החוק עליהם הם אמונים. הבמאים השתמשו בתינוק כחלק מסצנה הזויה ומעוררת סלידה העוברת את גבול הטעם הטוב. זאת בכדי לעורר את התסריט הלא המתוחכם והמשחק הסביר מינוס של כלל השחקנים. במיוחד של אדוארד נורטון, שלא ממש שכנע אותי.

לסיכום, אם יש לכם זמן פנוי, עדיף שתפנקו את עצמכם באיזה מסג' טוב. אם אתם ממש מתעקשים, צפו בחצי השעה הראשונה של הסרט. זה יספיק לכם בכדי להבין שלא תפסידו כלום בהמשך.