סיימתי לצפות עכשיו בואלס עם באשיר.

הסרט מטלטל. אין מה להגיד, הוא עשוי היטב ומעביר בצורה טובה את התחושה של המלחמה. את התחושה של חייל צעיר שמנסה להתמודד עם המציאות ההזויה שהוא משחק בה תפקיד. את התחושה של נוראותה של מלחמה בכלל, ושל מלחמת לבנון בפרט.

לסרט התודעתי לפני כשנתיים כאשר קטע ממנו (הקטע בשדה התעופה) הוצג בפסטיבל האנימציה בסינמטק בתל-אביב. דובר שם על עבודת האנימציה ועל זה שזה הולך להיות סרט באורך מלא. אז עוד אף אחד, כולל היוצרים, לא האמין מה הולך להיות מהסרט (גלובוס הזהב, מועמדות לאוסקר וכו').

לי עצמי אין הרבה זכרונות מהמלחמה ההיא. הייתי ילד בן 9. הדבר היחיד שאני זוכר זה החדשות כל ערב עם הרשימות האינסופיות של נופלים על המסך. זו משמעותה של מלחמת לבנון לגבי - שכול אינסופי.

המשפחה שלי מתחברת שלש פעמים למלחמה הזו כפי שהיא מוצגת בסרט הזה, ולכן זוהי ההשפעה של הסרט עלי. ראשית, אני בא ממשפחה שכולה - איבדתי דוד באחת ממלחמות ישראל (לא בלבנון). שנית, חמי לחם במלחמת לבנון והיה שם כמעט בכל מקום. גם הוא עדיין מדחיק את המלחמה אך מפעם לפעם 'מתפלקים' לו סיפורים.

אבל ההשפעה הגדולה ביותר שהשפיע עלי הסרט "ואלס עם באשיר" הגיע דוקא באחת הפסקאות האחרונות שלו. אני דור שלישי (לא סלולרי). אצלי ואצל אשתי בבית תמיד הסתובבו סיפורים מ"שם". סיפורי גבורה ובמקביל המון המון סיפורי שבר. חקרתי הרבה בעניין תולדותיה של משפחתי בשואה. חלק ממשפחתי נרצח עוד בתחילת השואה בטבחים ביערות (כדוגמת פונאר ובאבי-יאר). אני גדלתי על הסיפורים האלה, על הסרטים ביום השואה, על תמונות המשפחה שיש מאחוריהן שמות - אך לא אנשים. לילדים שלי קראתי על שם חלק מאותם שמות נעלמים.

המחשבה על כך שאדם כמוני, נהפך בעל כורחו, מקורבן, מסובל, מנצר השואה לצד השני. שאדם כזה מרגיש את עצמו פתאום נאצי (וזה בכלל לא משנה אם זה באשמתו או לא), היא מטלטלת. היא יותר ממזעזעת. כל הילדות שלנו אנו גדלים על נראטיב מסוים, על שורה של סיפורים בה ברור מאד מה הצד הטוב ומי הרע. הגדולה של הסרט, בעיני, היא בכך שאנו רואים מה התוצאה, מה קורה כשלוקחים אדם כזה והופכים אותו לאיש הרע - לנאצי.

המחשבה הזו, הנוראית מבחינתי,  גרמה לי להזדהות עמוקה עם המספר בסרט ולזעזוע עמוק. דוקא זה. לא איימי המלחמה. לא הטבח. אלא התחושה של המספר שהוא הוא הנאצי.

אני חושב שהתחושב ההיא לא ייחודית רק למספר, ההזדהות היא לא רק חלקי. אני חושב שכל ההתנהלות הישראלית לגבי סברה ושתילה סובלת מאותו סמפטום. ישראל, כאומה הרגישה שהיא הפכה להיות הנאצי, ובעקבות כך עלה גל שוטף של הלקאה עצמית בציבור הישראלי. אני לא אומר שאין בתחושה הזו שמץ של אמת. אנחנו הרי תמיד הסתכלנו על מקרים אלו מן הצד של הקורבן, אנחנו הרי טובים יותר.

אבל בשורה התחתונה קרה לנו כקולקטיב מה שקרה לארי פולמן. ההרגשה המטלטלת הזו שהנה פה, אנחנו הנאצים - לא מאפשרת לנו להסתכל על המציאות נכוחה. אני חושב שהמסר החשוב של הסרט לגבי מלחמת לבנון ולגבי הטבח בסברה ושתילה הוא זה:

גם אנחנו כאן סוג של קורבן. הפכו אותנו לנאצי נגד רצוננו!