יום שלישי (20.1) במוזיאון תל אביב, וכותרת הקונצרט – "חדש כמו פעם א'" מרגישה אקראית במקצת, כמעט כמו מבחר היצירות. התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוח אשר פיש פתחה ביצירתו של המלחין הישראלי מרק קופיטמן (1929) "מאחורי כל זה...", שחוברה במלאת 50 שנה למדינת ישראל. זו הייתה יריית פתיחה מוצלחת שאחריה באו הדים קלושים יחסית.

עוצמה ועוצמת יתר

"מאחורי כל זה..." מעניקה פחות תחושה של תהליך ויותר תצוגה מתחלפת של אפיזודות עשויות היטב, 'במבנה קשת' כפי שמתאר זאת המלחין עצמו – מוטיבים המופיעים בפתיחה, במוסיקה חרישית וצלצולי פעמון, שבים בסוף היצירה וסוגרים אותה; בין לבין צצים בזה אחר זה אלמנטים דרמתיים חזקים, נגישים, ובשלב מסויים מוטיבים מזרח-אירופאיים, כולל סולו 'יהודי' מובהק לכינור הראשון לקראת סוף היצירה. המרקם ההטרופוני האופייני למלחין ניכר (מספר כלים מבצעים מלודיה זהה, אך כל אחד בשינויים קלים בקישוטים, מהירות, מקצב וכדומה) והתוצאה דרמטית ומספקת, ואף מבוצעת היטב. יש לאנסמבל עוצמה. אבל מה קורה כשהתזמורת אמורה לצמצם את עצמה בפני כלי חיצוני לה?

המחזור הנוקב 'שירים על מות ילדים' – מיצירותיו החשובות של גוסטב מאהלר – מתוזמר באופן שקוף, נבון, בכדי ליצור חילופי דברים מתמידים בין התזמורת והסולן (בריטון או קונטראלטו). למצו-סופראן הקנדית לינדה פבלקה קול הנוטה לכיוון האלט, והיא ביצעה את חמשת השירים ביגון מאופק. שירתה הייתה יכולה להיות מרגשת יותר אלמלא כיסתה אותה התזמורת לעתים קרובות. בכל מקרה היא עוררה בי סקרנות ואשמח לשמוע אותה, אולי בליווי מתחשב או קאמרי יותר (נגיד, רסיטל לקול ופסנתר, כפי שכבר ביצעה בעבר, כך מסתבר, בליוויו של אשר פיש כפסנתרן)

בוינה – עדיף שתהיה וינאי

חלקו השני של הקונצרט – שוברט ומוצרט. הפתיחה בדו מז'ור בסגנון איטלקי, ד' 591, היא אחת משתי פתיחות שהלחין שוברט – למעשה כמחווה לרוסיני, שהאופרות שלו שבו את לב הקהל הוינאי כשבוצעו לראשונה בשנים 1816-1817. התמהיל מעניין ומוזר – שוברט מחקה את המלחין האיטלקי, והתוצאה היא רוסיני שאכל קצת יותר מדי שטרודל - עגמומי במלודיות (היפות, בסופו של דבר, אבל כלואות בסגנון חיצוני להן) וכבד וכמעט גמלוני בבניית 'קרשנדו רוסיני' הטיפוסי, חזרה מלודית מהירה, מתמדת, תוך הוספת כלים והגברת העוצמה. הביצוע היה חביב, אבל לא תמיד היתה הרגשה של אנסמבל עקב החמצות קלות בכניסות בכלים ואיזו תחושת אי-נוחות באיזון הכללי.

זו בעיה שהחריפה מעט יותר ביצירה שחתמה את הקונצרט, הקונצ'רטו לפסנתר מס' 22 במי במול מז'ור, ק' 482, מאת מוצרט. אשר פיש, ששימש תפקיד כפול כמנצח ופסנתרן, לא תמיד החזיק את התזמורת יחד – מדובר במעידות קטנות, אבל חבל שהיו. נגינת הפסנתר עצמה היתה בסך הכל נעימה, אבל עמוסה בפדל ולא תמיד צלולה. הפרק השני היה נקודת אור – אשר פיש ניגן ברגש את האנדנטה היפה והמיוחד הזה, והתזמורת ליוותה אותו היטב. מוצרט מרבה לנצל בקונצ'רטו זה את כלי הנשיפה מעץ, ובפרק השני והשלישי מופיעים רגעי דואט מפעימים לחליל ובאסון, שבוצעו בליריות ובוירטואוזיות ראויים.

בסך הכל – קונצרט בעייתי מעט, לא לגמרי קוהרנטי, עם כמה וכמה רגעי חסד.

המלצות עתידיות במוזיאון:

20-22.2 – ביצוע של דידו ואניאס בגרסה קונצרטנטית. אבל מה שיותר מעניין – הסרנאדה לטנור, קרן וכלי קשת מאת בריטן. יצירה יפהפייה, שאינה מבוצעת כאן לעתים קרובות, ואם כי הקרן עשויה להיות כלי בעייתי, בקונצרט זה היא נתונה בידיו האמונות של אלון ראובן, שהפליא בנגינתו בקונצרט האחרון של הפרויקט הקאמרי הישראלי.