ממש לפני תחילת ההצגה נודע לנו שהיא תימשך שלוש שעות, עם הפסקה של עשרים דקות אחרי השעתיים הראשונות. אף על פי שציפי פינס ישבה מאחורי, רמי הויברגר מצדדי ובכלל כל אולם הקאמרי 1 רחש מפה לפה בהתרגשות לקראת הערב החד פעמי (ההצגה מועלית בארץ רק 3 פעמים, היום הפעם האחרונה), זה היה הרגע שבו חשבתי פשוט לקום וללכת. שלוש שעות של שירים לא ממש קליטים וביניהם דיאלוגים בניב ברלינאי קולח כשלמחרת יום מצפה לי יום די מעורר חלחלה (משהו ממש קשה שאני צריכה לעשות בעבודה)?

אבל מהרגע שעלה השחקן הראשון לבמה - הזמן טס. אפילו עבורי, לא האדם התרבותי ביותר בתבל ועם דרגת סבלנות שמתאימה בקושי לצפייה בסרטון ביוטיוב. לפני זמן מה פורסם ראיון עם אחד מגדולי אנשי התרבות בישראל שציין שאבד הקלח על התיאטרון ושבימנו המדיום לא מצליח לספק עוד את אותה חוויה חד פעמית ומרגשת של פעם. הוא צדק לדעתי רק באספקט אחד - בשביל שחווית התיאטרון לא תשעמם אלא להיפך, תהיה כזאת שבסופה לא נוכל לתאר אף מדיום אחר שיכול לעלות עליו, יש צורך לחדשנות, לתעוזה, פחות תפאורה מדוייקת, אביזרים ומלבושי התקופה (שאת כולם אפשר להפיק טוב בהרבה בקולנוע) ויותר אינטרפרטציה אישית ואמיצה. אני יכולה להגיד שבאמדאוס תיאטרון הקאמרי נכשל במשימה זאת, ומחזות מסוג זה הם בדיוק אלה הגורמים לאדם לאבד את אמונתו בתיאטרון. עד שמגיע צוות של 21 שחקנים ועוד כעשרה נגנים מגרמניה, ומראה שאפשר גם אחרת.

ההפקה כנראה היתה מודעת לכל זה, כי מבחינה ויזואלית החוויה היתה מהממת. כל השחקנים לבשו שחורים ופניהם היו לבנות לגמרי. הם הרבו להשתמש בהעוויות פנים גרוטסקיות ותנועות מוגזמות, חלק מהשחקנים עוררו בעתה בפניהם ובגופם - ממפקד המשטרה ועד אחרון הקבצנים. התפאורה היתה מורכבת בעיקר מקונסטרוקציות של נורות ניאון לבנות ומסך אחורי שהואר בצבעים משתנים, והמינימליזם לכאורה רק תרם להעצים את האפקט של השחקנים המצויינים.

היו כמה הברקות הומור כמו, בגדיו התחתונים של מק הסכינאי, הלגימות המוגזמות של האמא של פולי ועוד.

אבל הטקסט עצמו, עד כמה ששחוק להגיד שהיה רלוונטי מאי פעם, בסצנה האחרונה עבר רחש בקהל כי נראה היה כאילו שכתבו אותה עבור המצב הכלכלי האיום שהעולם נקלע אליו. כשמק הסכינאי ניצב על הגרדום ומתחנן למחילה אחרונה, הוא אומר - מה ההבדל בין לשדוד מבנק לבין להקים בנק? לפני חצי שנה הייתי חושבת שהמשפט הזה מופרך לגמרי, עכשו לא נותר אלא להנהן בהבנה.

גם מצבם הגרוע של העניים, והיום אנחנו כבר לא מדברים על העניים הברלינאים אלא העניים באיזורים אחרים, מוכי רעב ודיזינטריה בעולם, לא השתנה בהרבה. וכמו אז, אנחנו במערב מתחסדים לגבי אמות המוסר שלהם, מחליטים עבורם אם מותר להם להשתמש באמצעי הגנה בשעה שנם לא מקבלים לא צדק ולא את הסוף הטוב.

כפי שהסביר לי האדון שישב לידי, התרגום שהוקרן על 3 מסכים (לעיתים כשתיאורת הבמה היתה חזקה מדי או מסנוורת לא היה ניתן לקרא אותו בכלל) לא היה מדוייק בכלל אלא איפשהו באיזור. ככה זה כשרוצים לשמר על החריזה גם בעברית. לדעתי, זה היה מיותר לגמרי ועדיף היה לתת את התרגום המדוייק. היו גם השמטות שונות, למשל כל איזכור ליהודים מהמחזמר נעלם מהתרגום.

ולאותו אדון שישב לידי, בפעם הבאה תנסה להתחיל עם כאלה שקצת יותר קרובות אליך בגיל. להערכתי, יש לך סיכויים טובים.