לפי אונגר התרגום של אבי שאול ושל רהט מגביהים את השפה, אצל קונרד השפה עשירה מאד אך לא גבוהה

בכל אופן, התרגום של הלפידים מאד קריא וזורם והופך את הספר לעכשווי ובמובן הזה לדעתי הוא מאד נכון, זה נהיה נגיש

יש לי את הספר בגרסה הישנה בהוצאת "פועלים" תרגום מרדכי אבי-שאול ו-88 עמודים.

מעניין יהיה לקרוא את התרגום החדש של הספר.

אגב, אתמול בערוץ הביוגרפיה היתה כתבה עליו, היה מעולה.

יפה ומרחיבה דעת הסקירה וגם הדיון מלמד, יופי

כתיבה המעוררת רצון לעיין

שנית להעמיק

תודה יקירה

אפרת

ג'י... איזה שרשור. ויופי של ביקורת.

היתה התדיינות מרובה על ההבדלים בשני התרגומים, כאשר יצא האחרון. והוא, הישן הדק, הכחול, שנשיכות הכלב הראשון שלי עדיין עליו, עדיין בחזית ספרייתי. אכן, ביליתי הרבה שעות עם התאור של קרני השמש.

(אין לי מושג איך הגעתי לבלוג שלך...)

קראתי את ביקורתך על הספר בתרגומו החדש.

אני יכולה להעיד על התרגום הישן (שקראתי לפני שנים רבות)

שרותקתי אליו. לא הנחתי את הספר ימים ספורים עד העמוד האחרון.

(לא קראתי את תרגומו החדש)

אכן בשמו "לב המאפליה" היה מן האיום.

אהבתי את תגובתך ללהב הלוי.

מירה

מצאתי כתבה נהדרת של שירי לב ארי.. ולקחתי מה שאהבתי

.

4,000 חידושי לשון (נאולוגיזמים) של יונתן רטוש קובצו למילון עברי-עברי חדש 'מלים מתבקשות - מילון התחדישים של יונתן רטוש' (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן) על ידי פרופ' מיכל אפרת.

.

ברבים מחידושיו של רטוש (1908-1981) משתמשים ביומיום - הסלמה, טווח, ממסד (והוא נשאר תמיד בחוץ), סוגה, חלופה.

.

רטוש שייסד את הכנעניות שדגלה בהגמוניה של התרבות והשפה העברית, מצא מזמן תחדישים שהאקדמיה מנסה לפצח היום. מילה כמו סוגה (ז'אנר) נולדה כשרטוש תירגם לעברית את הספר 'תורת הספרות' ויצר בו 300 חידושי לשון בתחום הספרות, שעוררו בקורת רבה. כשהאקדמיה יצאה בקריאה למצוא מונח עברי למלה ז'אנר היא הגיעה לאותה מלה.

. 

למלה אופוזיציה התאים רטוש את המלה נוגדה, קואליציה היא יוחדה, טלוויזיה תבטת, אידיאולוגיה רעיונה, פוטנציאל יוכלה, אוונגרד חולצה, טריטוריה אורצה, מונופול תשליט, רלוונטי נגע, ו.. ישש הוא סנילי.

פיליטוניסט תורגם לרתף, "כי פיליטון בצרפתית זה החלק התחתון, המרתף, ומכאן רתף".

קרייריסט הוא יסלולן - מלשון מסלול, קונפורמיסט הוא תלמוני - אחד שהולך בתלם.

.

אפרת עוסקת בשקיפות של מלים, "עד כמה הצורה של המלה מרמזת על התוכן שלה".

"יש סוגים רבים של שקיפות. קיימת שקיפות בצורת אונומטופיאה, מלה כמו בקבוק. קיימת שקיפות מורפולוגית - מלה פשוטה וטריוויאלית כמו מחשב, השורש שלה מקראי וכך גם המשקל שלה, זו מלה שקל להבין כיצד נוצרה. יש שקיפות בשמות חיבה - חיבה היא הקטנה, את לוקחת את דניאל והופכת אותו לדני, עצם הקטנת הצורה מבטאת גם הקטנה ביחס. רטוש טען שהרבה יותר קל להבין את העולם כשהצורה של המלה היא שקופה".

.

בעוד בן-יהודה חידש מתרגומים מערבית, רטוש חידש מתוך העברית (רתף מלשון מרתף, הסלמה מלשון סולם).

הוא רצה שיהיה קל לתפוס מושג כיון שהוא מוכר. לדוגמא, לפני 30 שנה השתמשו במלה קומפיוטר - אבל המלה מחשב, בגלל השורש והמשקל המוכרים, כבר היתה מובנת.

רטוש היה חסיד של מלה אחת ולא צירופי מילים.

הוא הקפיד להפריד בין מלים דו-משמעיות (פופולרי כעממי לעומת אהוד, אקטואלי כבן זמננו או כנכון לרגע זה).

. 

האקדמיה החרימה את רטוש משך שנים, כנראה מסיבות פוליטיות - העמדות הכנעניות לא היו מקובלות. בהחלטה לא לקחת מהלעז יש כנעניות.

חלק מחידושיו לקוחים מלשון חכמים ומארמית, מה שפחות מסתדר עם גישה זו.  

אֵטִימוֹלוֹגְיָה בעברית היא גִּזְרוֹן או גִּזָּרוֹן

כשמילים מגיעות משפות אחרות המילה המקורית נקראת אטימון

צטט: להב הלוי 2009-02-27 23:11:29

.. אני משער שהעובדה שאנגלית לא היתה שפת אימו של קונרד, לא הטרידה אותו כהוא זה. כך גם לגבי נבוקוב, שכתב את לוליטה באנגלית למרות שרוסית היתה שפת אימו ואף שפתו שלו עד גיל מאוחר, ויותר מכל סמואל בקט, שבאופן מודע ויתר על האנגלית כי "אין עוד טעם לכתוב בשפה שג'יימס ג'ויס כתב בה את יוליסס", ועבר לצרפתית.

 

מה שאני אומר עכשיו הוא לגמרי אינטואיטיבי ולא אשלול את האפשרות שהוא שטות אחת גדולה, ובכל זאת: יכול להיות שההנחה על קיומו של קשר בין שפת אם ליכולת הכתיבה, היא הנחה של מרביתנו, אנשים שבלאו הכי מתאמצים בשפתם שלהם, ולא של יחידי סגולה שהשפה אצלם היא סוג של חומר או כלי עבודה, שאולי אפשר להקביל את השימוש בהם לשימוש של אמן בחומרי יצירה. למשל, אף אחד לא תמה שיום בהיר אחד פיקאסו החליט לעבוד בחימר, למרות שעד אותו רגע לא היו לו שום מיומנות, ידע, הבנה ובעיקר תחושה ביחס לחומר, ובאפס זמן יכול היה לעשות בו ככל העולה על רוחו.

אני לא מסכימה, מדובר באנשים שהיתה או יש להם היכולת לעבור לפעול באופן מלא בשפה אחרת, יתכן שהם נחשפו ליותר משפה אחת בילדותם, בשנים הקריטיות, להיווצרות השפה "במוח". וזה מה שיצר אצלם יכולת לקלוט ולפעול בשפות מעבר לשפת אימם בקלות גדולה יותר.

או שיש להם כשרון נדיר מולד.

או שהם חיו די שנים תוך כדי תפקוד בשפה החדשה, כמו קונרד שהיה ספן ואח"כ קברניט באניות בריטיות הרבה שנים.

לרובינו, אם לא נחשפנו בשנים הקריטיות המוקדמות, למספר שפות, מעבר כזה קשה מאד.

אני יכולה להעיד על עצמי, ויעידו גם אחרים, שאני כותבת טוב בעברית, משתעשעת בשפה ולשה אותה כחומר, נהנית ממנה מאד, ויודעת אותה על בוריה, כולל דקויות לשוניות ורגישות אטימולוגית.

ולמרות שאני יודעת אנגלית מצוין ונהנית מאד לקרוא באנגלית, איני יכולה לכתוב בה, אין לי מבנה תחבירי מספק, גם אם אוצר המילים שלי רחב, והוא רחב. לעולם לא אוכל לכתוב באנגלית ברמה של הכתיבה שלי בעברית, אין שום צ'אנס.

לעומת זאת, חייתי עם גבר שכל שפה היתה קלה לו לקליטה מיידית, כולל הדקויות הדקדוקיות והמבטא. הוא אכן עבר למקום דובר שפה אחרת בגיל מאד מוקדם וחי בשתי שפות, השלישית כבר היתה קלה יותר. תמיד קינאתי ביכולת הזו, המופלאה. גם אבי שדובר 8 שפות, נחשף מילדות לגיוון ובכשרון מופלא הוא קולט מיידית כל שפה.

(ואותי, שנולדתי בוינה, מנעו מהגרמנית כדי ש"הילדה לא תתבלבל).

הייתי בנעורי בקונגרס בינלאומי של דוברי אספרנטו (כן כן בעוונתי), הכרתי שם אמריקאי שדיבר 36 שפות על בוריין (כולל עברית) וסיפר שלוקח לו כשבועיים (מאומצים) לרכוש שפה חדשה.

היכולת של פיקאסו לעבור ממדיה לאחרת אף היא אינה מובנת מאליה, אנשים רבים יודעים לרשום מצוין אך יתקשו בעבודה בעץ או בברזל, אחרים שנפלאים בעבודה בחומר לא יוכלו באותה קלות לצייר בשמן במדויק.

יש אנשים עם ידיים חכמות ומוכשרות בכל מה שהם נוגעים, כמו פיקאסו, אני מכירה כמה כאלה אישית (ומקנאה לאללה).

אחרים מוצאים דרכי ביטוי ייחודיות שמתאימות להם.

כך גם בבחירת מקצוע, או דרכי אבחון.. יש אנשים שעושים אבחוני אישיות נפלאים באמצעות כתב יד (ואחרים סבורים שזה בולשיט) או כף יד או שיחות אינטייק פורמלית, ציורים, ואפילו בעזרת קפה או קלפים.. זו האינטואיציה שלהם שעובדת נכון עם הכלי המסוים, אולי זה סוג של תקשור.

מה שיפה הוא הגיוון

הנה..  ההתחלה של הספר 

The Nellie, a cruising yawl, swung to her anchor without a flutter of the sails, and was at rest. The flood had made, the wind was nearly calm, and being bound down the river, the only thing for it was to come to and wait for the turn of the tide.

The sea-reach of the Thames stretched before us like the beginning of an interminable waterway. In the offing the sea and the sky were welded together without a joint, and in the luminous space the tanned sails of the barges drifting up with the tide seemed to stand still in red clusters of canvas sharply peaked, with gleams of varnished sprits. A haze rested on the low shores that ran out to sea in vanishing flatness. The air was dark above Gravesend, and farther back still seemed condensed into a mournful gloom, brooding motionless over the biggest,and the greatest, town on earth.

The Director of Companies was our captain and our host. We four affectionately watched his back as he stood in the bows looking to seaward. On the whole river there was nothing that looked half so nautical. He resembled a pilot, which to a seaman is trustworthiness

personified. It was difficult to realize his work was not out there in the luminous estuary, but behind him, within the brooding gloom.

Between us there was, as I have already said somewhere, the bond of the sea. Besides holding our hearts together through long periods of separation, it had the effect of making us tolerant of each other's yarns--and even convictions. The Lawyer--the best of old fellows--had, because of his many years and many virtues, the only cushion on deck, and was lying on the only rug. The Accountant had brought out already a box of dominoes, and was toying architecturally with the bones. Marlow sat cross-legged right aft, leaning against the mizzen-mast. He had sunken cheeks, a yellow complexion, a straight back, an ascetic aspect, and, with his arms dropped, the palms of hands outwards, resembled an idol. The Director, satisfied the anchor had good hold, made his way aft and sat down amongst us. We exchanged a few words lazily. Afterwards there was silence on board the yacht. For some reason or other we did not begin that game of dominoes. We felt meditative, and fit for nothing but placid staring. The day was ending in a serenity of still and exquisite brilliance. The water shone pacifically; the sky, without a speck, was a benign immensity of unstained light; the very mist on the Essex marshes was like a gauzy and radiant fabric, hung from the wooded rises inland, and draping the low shores in diaphanous folds. Only the gloom to the west, brooding over the upper reaches, became more somber every minute, as if angered by the approach of the sun.

And at last, in its curved and imperceptible fall, the sun sank low, and from glowing white changed to a dull red without rays and without heat, as if about to go out suddenly, stricken to death by the touch of that gloom brooding over a crowd of men.

Forthwith a change came over the waters, and the serenity became less brilliant but more profound. The old river in its broad reach rested unruffled at the decline of day, after ages of good service done to the race that peopled its banks, spread out in the tranquil dignity of a waterway leading to the uttermost ends of the earth. We looked at the venerable stream not in the vivid flush of a short day that comes and departs for ever, but in the august light of abiding memories. And indeed nothing is easier for a man who has, as the phrase goes, "followed the sea" with reverence and affection, than to evoke the great spirit of the past upon the lower reaches of the Thames. The tidal current runs to and fro in its unceasing service, crowded with memories of men and ships it had borne to the rest of home or to the battles of the sea. It had known and served all the men of whom the nation is proud, from Sir Francis Drake to Sir John Franklin, knights all, titled and untitled--the great knights-errant of the sea. It had borne all the ships whose names are like jewels flashing in the night of time, from the Golden Hind returning with her round flanks full of treasure, to be visited by the Queen's Highness and thus pass out of the gigantic tale, to the Erebus and Terror, bound on other conquests--and that never returned. It had known the ships and the men. They had sailed from Deptford, from Greenwich, from Erith--the adventurers and the settlers; kings' ships and the ships of men on 'Change; captains, admirals, the dark "interlopers" of the Eastern trade, and the commissioned "generals" of East India fleets. Hunters for gold or pursuers of fame, they all had gone out on that stream, bearing the sword, and often the torch, messengers of the might within the land, bearers of a spark from the sacred fire. What greatness had not floated on the ebb of that river into the mystery of an unknown earth! . . . The dreams of men, the seed of commonwealths, the germs of empires.

The sun set; the dusk fell on the stream, and lights began to appear along the shore. The Chapman lighthouse, a three-legged thing erect on a mud-flat, shone strongly. Lights of ships moved in the fairway--a great stir of lights going up and going down. And farther west on the upper reaches the place of the monstrous town was still marked ominously on the sky, a brooding gloom in sunshine, a lurid glare under the stars.

"And this also," said Marlow suddenly, "has been one of the dark places of the earth."

והספר במלואו, ותודה לפרויקט גוטנברג

ככל הנראה זו תגובה מנומסת בלבד - אבל בכל זאת תודה.

ורק בשביל לצאת טיפה מעל המנומס: אני משער שהעובדה שאנגלית לא היתה שפת אימו של קונרד, לא הטרידה אותו כהוא זה. כך גם לגבי נבוקוב, שכתב את לוליטה באנגלית למרות שרוסית היתה שפת אימו ואף שפתו שלו עד גיל מאוחר, ויותר מכל סמואל בקט, שבאופן מודע ויתר על האנגלית כי "אין עוד טעם לכתוב בשפה שג'יימס ג'ויס כתב בה את יוליסס", ועבר לצרפתית.

מה שאני אומר עכשיו הוא לגמרי אינטואיטיבי ולא אשלול את האפשרות שהוא שטות אחת גדולה, ובכל זאת: יכול להיות שההנחה על קיומו של קשר בין שפת אם ליכולת הכתיבה, היא הנחה של מרביתנו, אנשים שבלאו הכי מתאמצים בשפתם שלהם, ולא של יחידי סגולה שהשפה אצלם היא סוג של חומר או כלי עבודה, שאולי אפשר להקביל את השימוש בהם לשימוש של אמן בחומרי יצירה. למשל, אף אחד לא תמה שיום בהיר אחד פיקאסו החליט לעבוד בחימר, למרות שעד אותו רגע לא היו לו שום מיומנות, ידע, הבנה ובעיקר תחושה ביחס לחומר, ובאפס זמן יכול היה לעשות בו ככל העולה על רוחו.

ובדרך אגב, מכיוון שאני קורא בעיקר באנגלית, אציין ששלושת העמודים הראשונים של בלב המאפליה היו האנגלית הקשה ביותר שקראתי מעודי. רק בשביל התיאורים של השתברות קרני השמש על התמזה בשעות בין הערביים נזקקתי ליותר עיונים במילון מאשר בכל הספרים של כל הסופרים האמריקאים שקראתי גם יחד.

ושוב תודה, זה מאלף כמו תמיד. 

וואאוו..

את כותבת כל כך יפה..

הבאת לי חשק.

אני רץ לקנות את הספר הזה.

אין ספק

ספר מצמית

הומאז' נהדר וקולח לסופר מתח ענק וגם סופר קיומי של ממש, שאנגלית לא הייתה שפת האם שלו אך הוא שלט בכל רזיה. אף פעם לא ממש הבנתי איך מקשרים את לב המאפליה עם אפוקליפסה עכשיו הרי זה לא מבוסס על. סוג של השראה. כתבת נהדר גל. כיף לחזור