בביקורת זו לא תקבלו ספוילר, ולו רק בשל העובדה שאני מניח שרכשתם השכלה בהיסטוריה. מנקודת פתיחה חלשה זו צריך הסרט מבצע ואלקירי לאתגר את הצופים וליצור אצלם סוג של התעניינות בסרט, כסרט דרמה ביוגרפי. ואכן, בתחילת הסרט הפגם הזה דיי ניכר. הוא מציג את הבירוקרטיה שמאחורי כל פעילות, ובכדי למרוח תסריט על פני קרוב לשעתיים סלש ליצור סרט המנסה להיות אוטוביוגרפי, נדרשים למלא מעט דקות של פטפטת מאולצת וזה גורם לחציו הראשון של הסרט  להיות די משעמם. החצי השני של הסרט, ללא ספק, מטיח דרמה איטית ומותחת כשהצופה יותר נהנה מהתהליך על פני הסוף הצפוי, הסרט הצליח להתרומם מעל אוטוביוגרפיה בערוץ 8 לכדי דרמת מתח, ומבחינתי בזה הוא הצליח.

מצפייה בסרט לא ברור מה הטריגר המדויק שבער בקרב המהפכנים לבצע את ההפיכה - המפלה הקרובה הצפויה לגרמנים או שמא הזוועות שביצעו הנאצים, למרות ששני סיבות אלו מוזכרים בגוף הסרט, עדיין הרושם שנוצר הוא שהם ביצעו זאת מכיוון שידעו שזו מלחמה אבודה מראש ולא בהכרח מאהבת יתר ליהודים. כמו כן תחושה, שהסרט נוטע בלב הצופים, היא כי מפקדי הצבא הגרמנים נקלעו בטעות לשנת 1943 ונכפה עליהם הנאציזם בניגוד לדעתם/רצונם, כשהם בסך הכול פעלו על פי השיטה "תהיה מפקד ותשתוק". לכן כשמציגים להם שתי אלטרנטיבות להמשיך להיות נאמנים לפיהרר או להצטרף להפיכה, לא תשמעו נאציזם כחלק ממערכת השיקולים שלהם, אלא  בסך הכול אנשים הרוצים לפרנס את משפחתם בכבוד וצריכים להמר על הקריירה שלהם.

לסיום, ההופעה החפוזה של אשתו של שטאופנברג (קרוז) נראית מיותרת. ואם ההופעה הייתה ניסיון להצביע על עוד סיבה למניעים של שטאופנברג, כאילו הוא דואג לגרמניה אחרת לילדיו, הרי שהיא נכשלה.