ג'ק ומג ווייט מה"ווייט  סטרייפס" גרושים.
הם נפרדו עוד לפני שהתפרסמו. במסגרת הסכם הגירושין הוא קיבל את הכשרון ואת שם המשפחה שלה, והיא קיבלה
שני מקלות, כמה עורות וסט מצילות לכלות בהם את זעמה.
אבל מבחינה מוסיקלית, ג'ק ומג עדיין חיים במונוגמיה.
הבעיה שהדפיקות החוזרות ונשנות של מג על התופים מטריפות את ג'ק.
הוא חייב לברוח. הוא חייב גיוון.

אז הוא משתובב לו במיטות אחרות.
פעם זו המיטה הקולקטיבית של The Raconteurs,
פעם זו המיטה של אלישה קיז,
ועכשיו זו המיטה של סולנית The Kills.

אין ספק שג'ק ווייט מוכשר, אבל הוא הפך להיות מעין גרסה לבנה של שנות האלפיים לפרינס.
פצצת כשרון שמתפרשת על פני המון ז'אנרים וכלי נגינה, ומתפזרת הרבה יותר מדי.
אלא שאצל פרינס עובר חוט שני של פאנק שחור,
ואצל ווייט עובר עמוד שדרה של רוק מלוכלך לבן.

יש לי יחסי אהבה/שנאה והערכה/בוז עם ג'ק ווייט ויצירתו.
אינני חסיד שוטה של כל מה שהוא מייצר, אפילו אם אני מודה שהוא מוכשר.
הבעיה שגם ליוצר מוכשר יש רק אשראי מוגבל בקרב הקהל שלו,
ואצל ג'ק דומה שהוא קרוב לטריטוריה המסוכנת של
Three strikes and you're out.

קודם היה השני הפושר של הרקונטורז,
אח"כ שיר הג'יימס בונד הגרוע בכל הזמנים עם אלישה (מה קשור?) קיז - שלם שהיה קטן מגרגר של סך חלקיו,
וכעת להקתו החדשה, "מזג האוויר המת" (מחווה למתרגמי מצעדי הפזמונים של רשת ג' באייטיז),
מוציאה סינגל שנשמע כמו גיטרות הדיסטורשן המדויקות של
Black Rebel Motorcycle Club
מבצעות שיר נשכח של סוניק יות'.

התוצאה היא לא אסון, אבל גם לא הברקה, ורק קולה העוצמתי/שברירי/ווירדי של אליסון מוסהארט מעלה את התוצאה הסופית דרגה אחת מעל שיעמום מוחלט.
בכלל, אני נוטה לאהוב את כל מה שמוסהארט עושה,
ואת כל מי שבן זוגה ל The Kills עושה (על פי הטבלואידים הבריטיים זו כרגע קייט מוס, שנדמה כאילו התחילו לחלק אותה לאמני אינדי במקום תקליט זהב).

בקיצור ג'ק - דווקא ממך ציפינו ליותר. כנראה שהגיע הזמן לחזור לחיק האשה החוקית הקטנה המחכה לך מאחורי התופים. יש קסם בזוגיות קבועה.

תחזית: ישמש בעיקר לדיסק המושמע לפני הופעות בזמן שמרכיבים את הבמה.
ציון: 6.5/10