אז מה יש בפורמט של תוכנית הריאליטי, שהפך אותו לכל-כך פופולרי?

אנשים מחפשים בדרך-כלל מפלט מחיי היום-יום לתעשיית דמיון ואשליות שהטלוויזיה יכולה להציע, קל וחומר כשמעורב בזה אלמנט של מציצנות, כי כמעט כולנו אוהבים להציץ דרך חור המנעול של הזולת. כאן בוחרים אנשים שהם סטריאוטיפים. סטריאוטיפים כמו החנון והחתיכה - החתיכה צריכה להיות גם מטומטמת, והחנון לא יודע להסתרק והוא בתול בגיל 30. גם בפרויקט y וב'האח הגדול' יש סטריאוטיפים. למה אנחנו אוהבים את זה? כי אנחנו לא אוהבים שמראים לנו את הטעויות בתפיסת המציאות שלנו ולכן מראים לנו רק דברים שמחזקים לנו את הסטריאוטיפים.

זה מעין פיפ שואו מודרני. אנחנו גם מציצים וגם שותפים בהצבעה, אנחנו שותפים למשחק. וזה מעין בון-טון אצל אנשים, בעיקר שהשכלתם גבוהה, להגיד "אני לא צופה בזבל הזה", למרות שהם צופים. זו צביעות מתייפייפת מכך שהם נהנים מהצהוב.

הז'אנר מצליח לפתע עכשיו, כי יש אמריקניזציה של כל התרבות הישראלית. אנחנו מעתיקים תוכניות זרות כי כולנו אותו הדבר. אנחנו חשופים לאותם דימויים כמו בקוסטה-ריקה. העיקרון הזהה ישנו. כשאדם רואה טלוויזיה הוא במעין חלום, הוא יודע שזה בנדמה לי, וזה פיצוי על היומיום המחורבן שלנו.