"פרידות" היפני, זוכה האוסקר, מביא את סיפורו של נגן צ'לו צעיר המתגלגל להיות מסדר מתים בארונות.

כאשר הקונצרט של התזמורת בה הוא משתתף נכשל בשל מיעוט צופים, הצ'לן מציע את ה"אנחנו צריכים אתר אינטרנט, אשתי יכולה לעשות לנו" המוכר כל כך. אך התזמורת מתפרקת והוא נאלץ לוותר על הקריירה כנגן  ולחזור לעיירת ילדותו עם אשתו. ההצעה לבנות אתר היא הרגע אחרון של שאיפה "להתקדם בחיים" בקצב מהיר ובטוח, ומכאן מתחילה הרפתקה איטית ועמוקה של חקירה עצמית. במקום לנגן את התשיעית של בטהובן בקונצרט מרהיב הוא מנגן יצירות מילדותו לקהל מצומצם. לאשתו, לילדו שיוולד, לחבריו, לבדו.

בעיירה הוא מתגלגל בעקבות מודעת דרושים להיות שוליה של מסדר ארונות. תפקידו של המסדר בארונות הוא להראות את המת כפי שהוא היה בחייו במיטבו, ולהצית את זכרונותיהם של קרוביו. לתת להם רגע פרידה אחרון ומזוקק. הטקס נעשה בנשימה ארוכה, מלבישים את המת, רוחצים את גופו, מאפרים אותו, מניחים בעדינות בארון עם חפץ אהוב ונפרדים ממנו. בניגוד לקצב החיים העכשווי התזזיתי, האמת הפנימית, הכאב, אינם נגישים ברגע, ודורשים את הסבלנות, את הנגיעה בפרטים הקטנים, כדי להגיע אליהם.

החשיפה של אחרים בעצב שלהם, ברגעים המשמעותיים ביותר, היא חוויה יפה ומזככת לגיבור. אשתו רואה את הצד החיצוני של הפעולות – התעסקות במתים - ואינה משלימה עם הקריירה החדשה. ההשלמה יכולה לבוא רק כאשר היא רואה בעיניה ובזמן אמיתי את העומק של חווית ההבאה ואת הנתינה של המסדר ליקירי המת. הצורך לעצור, לראות, לתת לרגש לעבוד ולהימנע משיפוט מהיר הוא הקו העובר לאורך כל הסרט. ההבנה באה אחרי עבודה על פרטים והתבוננות איטית. נושא המוות והטקס משרת את הרעיון הזה היטב. גם במת יש יותר מכפי הנראה במבט ראשון.

זוהי פעולתו של הסרט עצמו – עוצרים לרגע ממהלך החיים ומקדישים את תשומת הלב למסך אחד, לסיפור אחד. אם זה עובד, נגיע לאותו זיכרון, אותו רגש, אותה התפרצות. הפרטים קטנים חשובים, הצבעים, הצלילים, הכל בא לעבוד על הרגש ולהגיע לאותה נקודה נדירה של עצב ושמחה גדולים המתערבבים זה בזה. רוצים להאט לרגע, לעזוב את כל הקולות המקיפים אתכם ולחוות לעומק? לכו ל"פרידות".